סבי המנוח היה מבוני המדינה: הוא עבד במפעלי ים המלח ובחברת החשמל, כאשר הייתה זו עבודה פיזית קשה ובלתי מתגמלת, וגם שירת ב"הגנה". כאשר יצא לפנסיה, היה עליו להתקיים מביטוח לאומי בלבד. הוא ורעייתו השנייה - שגם לה הייתה רק קיצבת זיקנה - התגוררו בדירת חדר במרכז תל אביב, עם שירותים ומטבח משותפים בהמשך המסדרון. אלמלא דאגתה המתמדת של אמי ז"ל, אני לא בטוח שהיה להם די אוכל, פשוטו כמשמעו.

מה שראיתי שם, לפני שני עשורים, נחקק עמוק בזכרוני. המסקנה שלי הייתה ונותרה פשוטה מאוד: חייבים לדאוג לכך שהביטוח הלאומי יאפשר זיקנה בכבוד; לא בעושר, אלא בכבוד אנושי מינימלי. ובשביל לעשות את זה, חייבים לשנות מן היסוד את התפישה עליה מתבסס כיום הביטוח הלאומי - שינוי ההופך לחיוני ביותר ככל שמתברר, שהביטוח הלאומי מתקרב לפשיטת רגל.

מרכז המידע של הכנסת קובע, כי בשנת 2042 לא יהיה לביטוח הלאומי די כסף כדי לשלם קצבאות וגמלאות. רחוק? ממש לא. מדובר ב-28 שנים בלבד. הילדים שלנו יהיו במיטב שנותיהם, הורים לילדים משל עצמם, ויגלו שאין מי שיפצה אותם אם חלילה ייפצעו בעבודה ואין מי שידאג למשפחותיהם אם חלילה יילכו לעולמם בגיל צעיר. ליתר דיוק: מי שלא יהיה מבוסס דיו כדי לרכוש באופן פרטי ביטוחי חיים, נכות ואובדן כושר עבודה - הוא שימצא את עצמו בדלות איומה.

מי שמשלם לא רוצה לקבל

הרעיון שלי פשוט ביותר: להפוך את הביטוח הלאומי כולו לביטוח גרידא. זה ביטוח לאומי, לא חיסכון לאומי. וביטוח משמעו: אתה משלם כל הזמן, מתפלל שלא תצטרך לקבל, אבל אם כן - אתה מקבל סכום הוגן. ככה זה בביטוח רכב, ככה זה בביטוח תאונות אישיות, ככה זה בביטוח דירה, ככה זה בביטוח עסק, ככה זה בביטוח חיים.

כבר כיום יש בביטוח הלאומי ענפים רבים ומשמעותיים שהם בגדר ריסק בלבד. המוסד משלם קרוב ל-11 מיליארד שקל בשנה בביטוח נכות, למעלה מ-5 מיליארד שקל בביטוח סיעוד, יותר מ-4 מיליארד שקל לנפגעי תאונות עבודה וקרוב ל-6 מיליארד שקל בביטוח אימהות. ביטוח זיקנה ושארים - הסעיף המרכזי המהווה סוג של חיסכון - הוא 21 מיליארד שקל בשנה. כלומר: רוב תשלומי הביטוח הלאומי הם ממילא ריסק - תקבל אם קרה מקרה ביטוח, לא תקבל אם לא קרה מקרה ביטוח.

תאמרו: אבל מי שמשלם רוצה גם לקבל. לא נכון. מי שמשלם ביטוח ריסק, ממש לא רוצה לקבל אותו. תציעו לי פוליסה שתעלה 1,000 שקל לחודש ואשר תבטיח לי שלעולם לא אפגע בתאונת דרכים - ואשלם גם 2,000 שקל; רק תבטיחו לי שלעולם לא אקבל בחזרה את הכסף. זה ביטוח, לא חיסכון. בשביל חיסכון יש אמצעים אחרים והרבה יותר טובים מאשר הביטוח הלאומי, אמצעים בהם ההחלטה על השקעת הכסף היא שלי ולא של פקידים אלמוניים שכלל אינם יודעים מי אני ומהם צרכי.

מצד שני, כאשר אני קונה ביטוח ריסק, אני יודע שאם חלילה אזדקק - אקבל סכום משמעותי. אני יכול לשלם 100 שקל בלבד על ביטוח חיים, ואחרי חודש תקבל משפחתי מיליון שקל. אני יכול לשלם כמה מאות שקלים לחודש בביטוח בריאות, ואם אזדקק לניתוח העולה רבבות שקלים - הוא לא יעלה לי אף אגורה. בעל רכב משלם 5,000 שקל בשנה, ובמקרה הצורך יקבל 100,000 שקל אם זהו שווי רכבו בטוטל-לוס. ככה זה עובד.

ממילא מסתמכים על מס הכנסה

בביטוח הלאומי, מרוב רצון לתת משהו לכל מי ששילם, התוצאה אבסורדית. כולם מקבלים אותו הדבר, בלי קשר לכמה שילמו והאם הם זקוקים לכך. מיליונר יקבל את אותה קיצבת זיקנה כמו מי שעבד בשכר מינימום; קיצבת הילדים שלו תהיה זהה לזו של מובטל. והכי גרוע: הסכומים הם מגוחכים. למיליונר הם לא משנים דבר, לנזקק הם לא מאפשרים להתקיים בכבוד.

שינוי יסודי של התפישה, לפיו כל הביטוח הלאומי יהווה ריסק, יאפשר לו להתאזן מבחינה אקטוארית. הבעיה מספר אחת בביטוח הלאומי בכל העולם היא עליית תוחלת החיים, המביאה לכך שיש לשלם הרבה יותר גמלאות זיקנה על תקופת עבודה ההולכת ומתקצרת ביחס לאורך החיים. אך אם הביטוח הלאומי לא יצטרך לשלם גמלאות זיקנה - הבעיה תצטמצם מאוד. ואם הוא ישלם לפי מבחני הכנסה, יהיה ביכולתו להבטיח שמי שבאמת זקוק לגימלה, גם יוכל להתקיים ממנה.

מבחני ההכנסה פשוטים מאוד. הביטוח הלאומי מסתמך ממילא על הנתונים שבידי רשות המיסים, כך שאין לו שום בעיה לדעת מי זקוק לכמה. ומה עם הרמאים? גם איתם הביטוח הלאומי מתמודד כבר כיום, במיוחד בתחום הנכות. חוץ מזה, אני מבטיח לכם שאם חמישה-שישה רמאים כאלו יישלחו לכמה שנות מאסר וייקנסו במיליוני שקלים, הרמאויות יצנחו בצורה דרמטית.


מיליארד שקל לעובדים


משמעות נוספת של רפורמה כזו תהיה פישוט ההליכים וממילא הורדת העלויות של המוסד לביטוח לאומי. חוק הביטוח הלאומי והתקנות לפיו הם כנראה הדבר המסובך ביותר שקיים בספר החוקים הישראלי. לעומת זאת, מעבר לביטוח ריסק בלבד יאפשר לביטוח הלאומי להתנהל כמו חברת ביטוח עסקית, בצורה יעילה ועניינית.

הביטוח הלאומי מעסיק כיום 3,500 עובדים שעלותם מתקרבת למיליארד שקל בשנה. כבר כעת ניתן לוותר על חלק ניכר מהם, אם הגבייה תעבור לרשות המיסים, שכן הביטוח הלאומי הוא למעשה מס הכנסה ב' ששיעורו נקבע על-פי ההכנסות המדווחות לפקידי השומה. רשות המיסים לא תצטרך תוספת כוח אדם משמעותית לטיפול בביטוח הלאומי, כי ממילא הכל ממוחשב; לכל היותר יצטרכו להכשיר כמה מאות עובדים לבדוק גם תחום זה. ואם הכל יהיה רק ריסק - יוכל הביטוח הלאומי להתנהל ביעילות כמו חברת ביטוח מסחרית.

האם זה יקרה? קשה להאמין. הפופוליסטים יצעקו: "אבל שילמנו כל החיים!". זה שתשלום כל החיים יכול להביא אותך לדירת חדר עם שירותים בהמשך המסדרון, זה שתשלום כל החיים יכול להביא לכך שבתך תאכיל אותך - על זה הם לא חושבים. את המחיר, כמו תמיד, נשלם כולנו.