היגיון של אימא יהודייה

"התרגיל המבריק" האחרון של נתניהו - הניסיון להוכיח שהפלשתינים הם המכשול לשלום - מזכיר את משפט שלמה שהסדיר את ריבן של שתי האימהות על תינוק אחד.

כדי לבחון את מידת ההיגיון והאחריות שבהחלטותיהם, נראה מה היו האפשרויות שעמדו בפני אם התינוק במשפט שלמה ואת אלה שעמדו בפני נתניהו בהקשר של הצעה לנסיגה ישראלית בהסדר, תוך השארת התושבים היהודים במקומם, בשליטה ערבית.

נתחיל מאם התינוק במשפט שלמה.

מטרתה המרכזית הייתה שבנה יחיה. עמדה בפניה הברירה להתעקש שהתינוק הוא שלה, או לומר שהיא מוותרת עליו. במקרה שהייתה מתעקשת, הייתה האפשרות שהמלך יבטל את הפקודה שנתן להרוג את התינוק. אך באותה מידה יכול היה המלך להשאירה על-כנה, כלומר מבחינתה של האם - לו התעקשה, הייתה נוטלת סיכון גבוה מאוד שהילד יומת, ולכן הייתה יכולה זו להיות בחירה שגויה.

במקרה של ויתור על התינוק, או שהמלך היה חכם והיה מבין ומוסר לידיה את בנה החי, או שהמלך היה טיפש והיה מוסר את בנה החי לאשה האחרת. בכל אחת מן האפשרויות, לא הייתה נוצרת סכנה לחיי בנה, כלומר הצלחתה של האם להשיג את מטרתה המרכזית היא ודאית. זוהי הבחירה הנכונה, ובה כידוע בחרה האישה.

נעבור להצעת נתניהו שבמקרה של הסכם שיכלול נסיגה ישראלית, הוא ישאיר את התושבים והיישובים היהודים "לחיות בשלום" במדינה הפלשתינית שתקום.

מטרתו היא נצח ישראל, כלומר המקבילה של המשך חיי התינוק במשפט שלמה, או לכל הפחות הימנעות מאסונות והסתבכויות לאומיות קשות לישראל.

האפשרויות המרכזיות הן שנתניהו יציע את ההצעה או לא, ואם יציע - נבדוק את תוצאותיה לפי התרחיש שבו הצד השני יקבל אותה ולפי האפשרות שידחו אותה.

לו נתניהו לא היה מציע את הצעתו, המצב הקיים היה נותר בעינו, שבו באופן כללי עם ישראל חי ואפילו משגשג. אפשרות טובה, גם אם מדי פעם קיימת הטירחה של אירוח בכירים מחו"ל החושבים שהם יכולים להביא שלום היכן שכל קודמיהם נכשלו.

לו הציע ראש הממשלה את הצעתו, והפלשתינים היו דוחים אותה, כפי שקרה, הייתה אפשרות שנתניהו ואנשים ממחנה הימין יריבו ביניהם, אך אפשרות כזו אינה בגדר סכנה לאסון לאומי. אם הימין היה שותק, וביבי היה מצביע על הרשות הפלשתינית כ"מכשול לשלום" בלי שתיחשף מטרת התרגיל שלו, הרווח המרבי אינו גדול, ומניסיון העבר הארוך, כנראה גם די זמני.

אם היה נתניהו מציע את ההצעה להשאיר את היהודים בישוביהם בשליטת המדינה הערבית שתקום, ומחמוד עבאס היה מקבל את ההצעה, כמובן תוך שהוא מצהיר ש"זהו ויתור כואב, אבל בשביל שלום אני מוכן, בוא נחתום ונחיה כולנו בשלום", הייתה בכך סכנה של אסון והסתבכות קשה לישראל, במגוון תרחישים שבהם יישפך דם, ושלום לא יושג.

כלומר, בהציעו את הצעת ה"תרגיל המבריק" שלו, הרי שלעומת רווח אפשרי זעום שהיה מפיק ממנה, נטל נתניהו סיכון גדול ומיותר לגמרי (כי הוא יכול פשוט לא להציע את ההצעה), שהפלשתינים ישיבו לו באותו מטבע בדיוק, כלומר יקבלו את הצעתו וידרשו להגיע לחתימת הסכם. התוצאה - אסון לישראל.

אֵם התינוק במשפט שלמה שרצתה להציל את חיי בנה, פעלה באופן שהבטיח לה הצלחה ודאית בהשגת מטרתה המרכזית. היא לא הימרה שום הימור מסוכן על חיי בנה.

ואילו ראש הממשלה הציע לסגת משטחים ביהודה ושומרון ולהשאיר בהם את הישובים והתושבים היהודיים בשליטה ערבית. זאת, שעה שברור לכל, גם לו, מה תהיה התוצאה אם אכן תתקבל הצעתו. בכך הימר ראש ממשלת ישראל הימור מסוכן, גם אם העריך שיש סיכוי גבוה שהצד השני לא יממש את הסיכון אלא ידחה את ההצעה. וזאת, כשהתועלת המרבית האפשרית מהימור זה -"להרוויח כמה נקודות" - היא זמנית בלבד, היות שהנסיונות "להשכין שלום" לא ייפסקו בגלל מחווה זו, והיא זניחה ביחס לגובה הסיכון.

לקיחת סיכון גבוה, לעומת סיכוי לתועלת נמוכה ביותר, נחשבת לחוסר אחריות ניהולית ומנהיגותית - שגיאה מסוכנת ולא חכמה. זוהי דוגמה קלאסית של טקטיקה תחמנית/תחבולתית של הרגע, על חשבון שיקולי אסטרטגיה לטווח הארוך.

לתהליך כזה של קבלת ההחלטות לא נדרש ראש הממשלה. היה כבר עדיף למנות סתם אימא יהודייה, אבל בעלת היגיון בריא ועם יצר קיום בריא ביחס לילדיה, ולתת לה לנהל את עניינינו. היא לפחות הייתה מסיימת כבר מזמן עם האיום הגרעיני האירני. מזה היא הייתה מתחילה.


בהצעת ה"תרגיל המבריק" שלו, לעומת רווח אפשרי זעום שהיה מפיק ממנה, נטל נתניהו סיכון גדול ומיותר לגמרי