רוצים שואה

לרגל יום העצמאות הממשמש ובא (יותר ממשמש מאשר בא) עולים ומטרידים כמה הרהורים נוגים באשר לאחד המגזרים מקרב אזרחי המדינה הנאמנים. אין זה סוד שערביי ישראל נוהגים לציין ביום הזה ארוע אותו הם מכנים בשם: "נכבה", שפירושה: שואה. שואת ערביי פלסטינה, כביכול.

בכך הם כנראה רוצים לציין את האבדות הרבות שהיו להם בגלל הקמת המדינה (שלהם). אבל עם כל ההבנה למצוקתם, עדיין אי אפשר להתעלם מאי אלו תהיות מציקות ומטרידות. למשל, ממתי אזרחי מדינה מציינים את יום הקמתה כיום אבל? מלבד העובדה שמדובר כנראה בפטנט מקורי ובתקדים בינלאומי, יש כאן איזשהו מסר, איך לומר, לא כל כך מחמיא, וכנראה לא מי יודע מה אוהב מצד האזרחים כלפי מדינתם. בוודאי שאין בכך סממני קבלה, השלמה, הסתגלות והטמעות.

אין ספק שמלחמת השחרור היתה ארוע טראומטי לערבים, ואולם התעקשותם דווקא על כינוי שמשמעותו "שואה", הינו קצת מעבר להתרסה לגיטימית. צריכה האמת להיאמר במלוא חריפותה: מתרחשת כאן זילות שואה ממלכתית וממוסדת, המתבצעת לא באנטארקטיקה אלא על-ידי אזרחי בדיוק אותה מדינה אשר הוקמה על אודי השואה!

בהקשר לכך, שתיקת הכבשים פשוט מדהימה. כולם ממלאים פיהם מים ואיש אינו מעז אפילו להעיר על זילות השואה הסיטונית המתבצעת בראש חוצות. שום כבשה איננה פוצה פה, מצפצפת או אפילו פועה על המעשה המזעזע. מעשה אשר מלבד היותו בלתי ראוי בעליל מטעם אזרחים כלפי מדינתם, הרי הוא גם פוגע באנושות בכלל. מדוע הם בחרו דווקא במילה כה ייחודית בהיסטוריה האנושית? האם הם "התקנאו" בנו והחליטו שגם להם מגיע?... כנראה שלעולם לא נדע.

בבואנו לעמוד על טיבו של מגזר זה מקרב אזרחי המדינה הנאמנים, לא נוכל להתעלם גם מן התופעות הבאות: תהלוכת האבל המפוארת שנערכה בנצרת לרגל מותו בטרם עת של השייך הנערץ אחמד יאסין, העובדה שמאה אחוז מהתבטאויות מנהיגיהם בכל הנוגע לסכסוך הישראלי ערבי היא לטובת האויב, וכמובן מעורבתם ההולכת וגדלה בפיגועים.

לא נשכח כמובן לציין גם את העדפתם של "ערביי ישראל" להיקרא "פלשתינים תושבי ישראל". האם אין זו זכותם הלגיטימית לאזכר את שייכותם הלאומית? בוודאי, ואולם עדיין קשה להשתחרר מן הספק המכרסם שמא הם בעצם מנסים לרמוז לנו משהו, בעוד אנו שוברים את הראש ומשום מה לא מצליחים לפענח מהו...

מכל מקום, מעל ומעבר ובלי קשר לכל הנאמר עד כה, צריך להיות כנים ולהודות: אם תהיה תחרות על שיא החוצפה בתולדות האנושות לדורותיה, הרי שלמקום הראשון המכובד ראוי להגיע ללא עוררין הדבר הבא: לאום אחד הקם על לאום אחר להשמידו, ומציין את כישלונו כשואתו שלו. כזכור, ארצות ערב סירבו לקבל את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, החליטו לעשות מעשה ולחסל את המדינה הטריה בעודה באיבה. הם המליצו לערביי ישראל לברוח כדי שלא להפריע, והבטיחו שלאחר סיום המלחמה הם יוכלו לחזור ולרשת את בתינו. לבוא ולבכות על כך שהתכנית להשמידנו נכשלה, ולכנות זאת כ"שואתם" שלהם, ללא ספק מדובר בשיא החוצפה. ממש קשה להאמין שאנשים אינם מתביישים להביא עזות מצח מדהימה שכזו לידי ביטוי במציאות.

לסיום חשוב להדגיש: הרעיון לפיו ערבים יתמכו בערבים איננו בלתי סביר בעליל. ההנחה שאזרחי ישראל הנאמנים מן המגזר הערבי (בהכללה כציבור וכמגזר) אינם תומכים בסכסוך הזה במדינתם אלא דווקא באחיהם הפלשתינים, הגיונית ואף טבעית ומתבקשת. זו לא גזענות - זו מציאות, זו לא הסתה - זו עובדה! את הדברים הללו צריך לומר בגלוי, גם אם קיים מסע הפחדה של שוחרי חופש הביטוי להשתקת כל מי שמעז לציין עובדה בלתי מחמיאה כלשהי כלפי בני טיפוחיהם.