אם אובמה היה מבין

פגישותיהם של בנימין נתניהו ושל מחמוד עבאס עם ברק חוסיין אובמה ועם ג'ון קרי אינן יכולות להביא שיפור במציאות המזרח תיכונית. כל עוד הן מתבססות על התפישה של "פתרון" שתי המדינות ועל רעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות ששתיהן אינן בנות-קיימא, פגישות אלה הן עקרות, כמו "תוכניות" רבות אחרות שצצו וקרסו בארבעת העשורים האחרונים.

מאמרים רבים פורסמו בעניין חוסר ההיגיון העומד בבסיסו של "פתרון" שתי המדינות, שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית קיומה של מדינת ישראל – ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, ולא גירוש יהודים מבתיהם בארצם – ועם מלחמתם של האמריקנים בטרור העולמי (האיסלאמי), מכיוון שהיא (תוכנית שתי המדינות) מהווה רוח גבית לטרור, והוכחה שהטרור משתלם.

ניתוחים משכנעים נכתבו על האבסורד של הקמת מדינת טרור נוספת באמצעות הפיכתה של רשות הטרור של ערפאת ושל יורשו עבאס למדינה. מאמרים לא מעטים דנו בהתרחקותה של ישראל האוסלואידית מן המאפיינים המקובלים של משטר דמוקרטי, ובהעדר הסיכוי שארגוני הטרור פת"ח וחמאס יסגלו לעצמם חיים דמוקרטיים.

לפיכך, אם אובמה היה מבין שבניית "חזון" על כרעי התרנגולת של גירוש יהודים ושל עידוד הטרור אינה עולה בקנה אחד עם שאיפותיו החיוביות (והתמימות) לדמוקרטיזציה בעולם ולהתגברות על הטרור – הוא עצמו היה פונה לאפיקים אחרים:

• הוא לא היה משחית את הזמן שלו ושל שר החוץ שלו על אימון "מנגנוני הביטחון" – שאינם אלא מחבלים במדים – של מכחיש השואה מחמוד עבאס, אלא תובע את סילוקם המוחלט מארץ ישראל המערבית;

• הוא לא היה תובע מישראל "מחוות" במטרה לרצות את יורשו של רב-המחבלים ערפאת (כלומר המשך הגישה האוסלואידית שקרסה באופן צפוי מראש), אלא תובע את ביטולה המוחלט של רשות הטרור הפלשתינית;

• הוא לא היה מתעסק עם תוואי כזה או אחר של "גדר הביטחון" שכל הגיונה הוא השלמה עם קיום הטרור במקום מלחמה בו, ושאין היא אלא גדר מדינית שתוצאתה עידוד הטרור וכליאת ישראל בגבולות אושוויץ;

• הוא לא היה רואה בבנייה הישראלית קביעת עובדות בשטח המשפיעות על הסדר הקבע, בשעה שהבנייה הערבית נמשכת באין מפריע, למרות שגם היא תכליתה קביעת עובדות באותו שטח בדיוק במטרה להשפיע על הסדר הקבע;

• הוא היה רואה שבקנה המידה הקטן של ארץ ישראל המערבית, דאגתו לרצף טריטוריאלי ערבי משמעותה קטיעה קטלנית של הרצף הטריטוריאלי היהודי ואיום קיומי על המדינה היחידה שיש ליהודים;

• הוא היה מבין שייתכן שלסכסוך בארץ ישראל המערבית אין פתרון, ובוודאי אין "פתרון עכשיו";

• הוא היה מבין שהניסיון להביא ל"שלום עכשיו" מוביל ל"מלחמה עכשיו" – כפי שהוכיחו "שלום" אוסלו ותוצאתו – מלחמת אוסלו.

אם אובמה היה מבין שאין "פתרון עכשיו" היה ביכולתו לקנות את עולמו אם היה מתחיל בהכשרת הקרקע לפתרון ארוך טווח, שהוא ככל הנראה הפתרון היחיד האפשרי: הוא היה פועל בכיוון של יישוב הפליטים הערביים המצטופפים ברצועת עזה (ושגירוש שכניהם היהודים בידי שרון כמובן לא פתר את בעייתם) במרחבי חצי-האי סיני; הוא היה פועל לדמוקרטיזציה של ירדן ולהעברה הדרגתית של השלטון בה לידי הרוב הפלשתיני, כצעד לקראת "חזון" שתי המדינות בנות קיימא בארץ ישראל (השלמה באמת) החיות בשלום זו לצד זו, משני עברי הירדן.

לסיכום, אם אובמה היה מבין ולא נשבה בקסם האוסלואידי או בלחץ האירופי, הוא לא היה מבזבז את תקופת כהונתו השנייה על בעיה שאין לה פתרון בדורנו. להפך, הוא היה בולם את שר החוץ שלו, המשחית את מרצו על קידום מצעד האיוולת הסותר את ערכי הציונות, היהדות, המוסר, הדמוקרטיה והצורך במלחמה עולמית בטרור.