3 הערות על מדינה יהודית

לאי-הנכונות הפלשתינית להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (בקיצור "מדינה יהודית") ישנן סיבות עומק רבות ומובנות. מה שמפליא הוא שאצלנו נמצאים לכך תומכים, בעיקר מקרב השמאל. הסיבות שהם נותנים להתנגדותם הן מגוונות, חלקן תמוהות ולוקות בבורות.

דוגמה לכך סיפק לנו בסוף השבוע שעבר העיתונאי המכובד והוותיק יואל מרקוס [הארץ, 21 במרס]: האחת, שביבי הוא זה שהציב את התנאי הממזרי הזה על-מנת לשים מוקש בדרך לשלום, ואלמלא הוא, נושא זה כלל לא היה בא לעולם; השנייה, שמדובר בתרגיל שקוף משום "שהאו"ם לא מכיר בדתות אלא במדינות"; השלישית, שלא עם מצרים ולא עם ירדן "עלתה שאלת הדת בעת החתימה על הסכמי השלום". הרי כמה הערות קצרות לסיבות הללו:

ביבי אינו הראשון. קדם לו השמאל!

ראשית, ביבי הוא בכלל לא אבי הרעיון. קדמו לו ביותר מ-20 שנה האמריקנים, והנושא עלה בשיחות של "יוזמת ז'נבה" בזמן האינתיפאדה השנייה. כן, היה זה יוסי ביילין איש השמאל שהעלה נקודה מהותית זאת והצליח. לכן, כל אלו שמוכנים למסור נפשם למען שלום מהיר בלי הכרה פלשתינית בזכות העם היהודי למדינת לאום משלו, חייבים לדעת ולשנן כי במבוא של מסמך "יוזמת ז'נבה" כתובים הדברים הבאים: < (דהיינו המיעוט הערבי בישראל והמיעוט היהודי, בפלשתין, אם יהיה כזה). יתר על כן, בסעיף 2 בהסכם היוזמה, בסעיף משנה 4, כתובים הדברים הבאים: "הצדדים מכירים בפלשתין ובישראל כבתים הלאומיים של עמיהם. הצדדים מחויבים שלא להתערב בעניינים הפנימיים של הצד השני" (כלומר, התערבות המדינה הפלשתינית בנושאים הנוגעים למיעוט הערבי במדינת ישראל).

למה הצד הפלשתיני ליוזמת ז'נבה הסכים אז לכך, ומדוע השמאל שלנו שינה דעתו ורואה בזה עכשיו מזימה ומכשול לשלום - זה עניין להתייחסות מיוחדת.

מדינה יהודית היא מדינת הלאום היהודי

שנית, הכותב מתייחס ל"מדינה יהודית" במובן של מדינה שהדת שלה היא יהודית! זהו טיעון שחוזרים עליו ומלווים אותו תמיד בקביעה: הלא אנחנו עצמנו עוד לא החלטנו "מי הוא יהודי"? האם נעלם מהם שמדובר בעם יהודי, בלאום יהודי, שיש לו גם דת ובזה ייחודו בעולם? האם לא ברור להם שלא מדובר כאן בסוגיה דתית אלא לאומית? קשה להאמין, אבל בכך הם מקבלים את הטיעון הפלשתיני שאין דבר כזה שקוראים לו עם יהודי! מיותר לחזור ולהזכיר שהצהרת בלפור - מסמך המנדט הבריטי שאושר ב"חבר העמים" - ומסמכים בינלאומיים אחרים התייחסו לעם היהודי ולקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל, ולא לדת היהודית. גם החלטת החלוקה דיברה על מדינה יהודית במובן של העם היהודי ולא מדינה של הדת היהודית (כי היה עם כזה!). מולו היא לא הציבה, כמובן, מדינה איסלאמית אלא מדינה ערבית, של ערביי ארץ ישראל, כי המושג "עם פלשתיני" עוד לא היה מוכר אז בקהילה הבינלאומית. ראוי רק להזכיר כי בתנ"ך, בספר "רות", אומרת רות לחמותה נעמי: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלון, עמך עמי ואלוהייך אלוהי".

עם מצרים וירדן לא היה לנו שום סכסוך לאומי

שלישית, הנושא לא עלה בזמנו במשא-ומתן עם מצרים ועם ירדן, כי עם שתי המדינות הללו הייתה לנו רק בעיה טריטוריאלית; מצרים וירדן לא טענו מעולם כי זכותן הקדושה היא על כל ארץ ישראל, כי זאת מולדתן, כי הן גורשו ממנה וכי לשתיהן יש מיעוט גדול בתוך מדינת ישראל. הבעיה שלנו עם הפלשתינים שונה במהותה מהבעיה שהייתה לנו עם מצרים. היא לא נולדה בשטחי יהודה והשומרון רק בעקבות מלחמת ששת הימים. זה כל כך ברור, אבל הטיעון השחוק והמטופש הזה חוזר ומועלה כל הזמן.

אז למה, למה נדבקים לטיעונים שאין בהם כלום? בגלל שכל הזמן צריך להגיד "לא" משנאת ביבי (ולפנים משנאת ברק), ולקבל כל סירוב פלשתיני (היום זה אבו-מאזן) כאילו היה צו אלוהי, ממש כמו אותו ימין קיצוני וחרדי הנשמע לרבניו?