לחמניות כשרות לפסח ומראית עין

"מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם".

דברי רבן גמליאל מתוך ההגדה של פסח

אודה על האמת ולא אבוש. מי שאחראי להיווצרותה ולכתיבתה של רשימה זו הוא טארק, השף המוכשר בבריכת מלון שרתון בתל אביב. אלמלא הוא ואלמלא הלחמניות הכשרות לפסח שהביא לעולם - שדומה שדבר, דבר אינו מבדיל בינן לבין לחמניות חמץ של ממש - לא היו דברים אלה נכתבים עם צאתו של חג. דומה שהשנה - בשונה משנים קודמות - אין צורך לרוץ ליפו או לשכונת התקווה ולהתענג על פיתת חמץ עסיסית, עם בשרים בתוכה, אם לאו, בסופו של חג המצות. תחליפי החמץ שגדשו ארץ, בימי החג ובחולו של מועד, כמעט ולא הותירו הבדל של ממש בין לחם שאור, חמץ ממש, לבין לחמים ולחמים שהופקו מתחליפי שאור, דוגמת קמח מצות, קמח תפוחי אדמה או קמח תירס (לאוכלי קטניות).

והשאלה הנשאלת, כבמאליה, הלכך נתכוונו חכמים? האם בכך - באמת ובתמים רצו רבותינו, עת אסרו עלינו אכילת חמץ, משך שבוע ימים? הרי לאור חידושי מדע וטכנולוגיית המזון המשוכללת, כמעט ואין כל הבדל בין לחמניית חמץ לבין לחמנייה הכשרה לפסח המקובלת גם מהדרין שבמהדרין. הזו היא מצה שאנו אוכלים והרי יצאה היא - זה מגדר מצה - ונכנסה אל גדר לחמנייה ואפילו שאין היא חמץ ממש.

ואם לא די בכך אבוא ואקשה עליכם ומה דין מראית עין לענייננו אנו. ולמי שמתעקשים שלא להבין אבוא ואפרש, מה שוני יש בה בלחמניית פסח, שכל כולה נקייה מחשש חמץ לבין לחמניית חמץ ממש, שהרי העין אינה רואה כל הבדל בין שתי לחמניות אלה. ואם העין אינה רואה כל הבדל, מה נשתנה הפסח הזה משאר הימים והשבועות בשנה? אם היינו אוכלים מצות ממש, ניתן היה לחוש ולהרגיש בהבדל הגלוי אף לעין. אולם מצות, כמעט אין אנו אוכלים ובשביל לחמניות פסח אלה, אנו עושים את כל הרעש הזה?

ואל יהיו הדברים קלים בעיניכם, כלל וכלל. מראית עין הינו דין הלכתי שיש לו שלוחות, ענפים ופארות הנובעים מהכלל ההלכתי הידוע ומוכר מהכלל: "והייתם נקיים מה' ומישראל". כלל הלכתי זה אוסר לעשות פעולות מסוימות שבהן כשלעצמן אין כל חטא, אך הן עלולות להיראות כאילו יש בהן חטא. כמו-כן אוסר כלל זה איסור עשיית פעולות אסורות, תוך כדי יצירת רושם מוטעה, לפיו פעולות אסורות אלה, הן מותרות. כלל זה, צופן בחובו ובגדרו, חיוב שלא להיחשד בעיני אנשים בעשיית מעשים בלתי ראויים, אפילו שלא נעשו מעשים אלה, על-ידם, מעולם. די ביצירת הספק וגם/או ביצירת הספק, לכשעצמו, כדי להתפס בגדרו של כלל איסור מחמת מראית עין.

עקרון האיסור מחמת מראית עין מוצא ביטויו בתחומים שונים בהלכה,דוגמת: שימוש בכספי ציבור; ביצוע מלאכות שביצוען אסור על יהודים באמצעות גויים; בדיני עבודה זרה, נישואין, שחיטה, מאכלות אסורים ועוד עניינים.

בתלמוד הבבלי, מסכת כריתות (דף כא, עמוד ב), מצוין, כי אסורה שתיית דם דגים (שאינה אסורה כשלעצמה, משום שבהלכה דגים אינם בגדר בשר) מהטעם של איסור מראית עין, שלא יחשוב אדם, כי פלוני שותה דם מהחי, כלומר דם שמקורו בבשר, ששתייתו נאסרה בתורה.

עם זאת התירו חכמים שתיית דם דגים, אם יש בדם קשקשים, המלמדים שמקורו בדג. על בסיס עיקרון זה פסק רבי משה איסרליש, הרמ"א זצ"ל,, כי בזמן בישול בשר בקר בחלב שקדים, "יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין"‏‏. למעשה, מפסיקתו זו של הרמ"א משתמע, כי קיים על איסור מהתורה של בישול בשר בקר בחלב, אולם הוא מקל, כאשר מדובר באיסור מדברי חכמים - ולא מהתורה - של בישול בשר עוף בחלב.

לפני שנים - לאחר שפרש השופט בדימוס, שאול אלוני המנוח - זימן עצמו לפגישה עמי באחת ממסעדות העיר, תוך שדאג - מבעוד מועד - כי כשרה תהא מסעדה זו. אגב כך נקשרה שיחה ביניו אודות כשרות ועניינים הקשורים בה. שח לי אלוני המנוח, כי אעינו מבין כיצד מתירה הרבנות מכירת שרימפסים כשרים ואף מעניקה להם תעודת כשרות משלה. "הקשב", ריצה הוא טיעונו בפני. "נוטלים דז זהבון, מעבדים אותו ומביאים בו טעם שרימפס ממש. האמן לי", שב והדגיש, "טעם שרימפס ממש, שכן, בשונה ממך, שרימפסים רבים אכלתי וגם אוכל". הפסיק רגע מדיבורו, הפסקה של הדגשת דברים והמשיך: "ןאם לא די בכך, אפילו צורת שרימפיס יוצרחם לדג זהבון. זה. ואם אין בכך מראית עין של שרימפס ממש, אינו יודע מראית עין מהי!", סיים הרצאת דבריו בהרמת קול.

נזכרתי בדבריו אלה של שאול אלוני המנוח, אגב עניין מראית עין, בהקשר ובהדבק דברים ללחמניות הפסח, שדבר - דבר וחצי דבר אינו מבדיל מלחמניות ומלחם שאור, קרי, מחמץ גמור, בצורתם החיצונית. מי שטעם לחמניית פסח שצר צורתה ואפה אותה טארק, אותו שף מבריכת שרתון, נשבע היה בוודאות בנקיטת חפץ - אם לא היו מגלים אוזניו מבעוד מועד, שעניין לנו בלחמניית פסח, האפויה מכל מה שאינו חמץ גמור - כי עניין לנו בלחמניית חמץ ממש. המרקם המחוספס מעט וצורה האפייה שאפה טארק לחמניות פסח שלו, גרמו למי שטעם אותן, לטעות ולחשוב כי בלחם שאור ממש, עסקינן. ומה לך יותר מעניין זה, כדי להחיל דין איסור מראית עין על לחמניות פסח אלה, כדי להדירןולאסרן באכילה בפסח, ממש כאילו בחמץ גמור מדובר.

ומכאן ועד לחגי פסח הבעל"ט, נשאל שאלת רב ונברר, כלום יש להחיל איסור ודין מראית עין על לחמניות פח אלה, אם לאו. ובינתיים נכוון דעתנו לשמוח ולקיים מצוות "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", לקראת שאר חגי ומועדי ישראל הבעל"ט.