לבני כמשל ולשנינה

העמדות של לבני כלפי הודעת נתניהו על כוונתו ליזום חוק-יסוד שיגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שופכת אור חדש-ישן על מקומה האידיאולוגי במערכת הפוליטית והאידיאולוגית של ישראל כיום. מבלי להעמיק מדי בחקר הסיבות להשתלשלות העניינים שהביאוה עד הלום, דומני שלא אטעה אם אטען שלבני נמצאת כיום בשמאל הקיצוני של ישראל, והשמאל הזה, לפחות ברובו המכריע, איבד את זיקתו לציונות המדינית המגשימה בעקבות כשלי מלחמת יום הכיפורים שאירעו כשהוא ניצב ליד הגה המדינה וההלם המושגי שחוללו כשלים אלה, ומחדלים חינוכיים שפקדו את מערכת החינוך של הישוב ערב הקמת המדינה, אבל במיוחד בדור הראשון לעצמאות.

יוזמת נתניהו היא יוזמה ברוכה, אף שהיא באה באיחור. מהלך כזה נדרש כבר לפני כשנות דור, ונתניהו היה מיטיב לעשות אילו יזם תחיקה בנושא יסוד מהותי כל כך כבר בעת ממשלתו הראשונה (1996). נהוג במקומותינו לומר שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא - גם הפעם כך. נתניהו צריך להוביל מהלך זה עד להשלמתו המלאה, גם במחיר פרוק הממשלה והליכה לבחירות חדשות.

לדידי, הוויכוח אותו מנסים לגזור מתחכמים כאלה ואחרים ממגילת העצמאות, הוא ויכוח סרק. דומני שאין מחלוקת של ממש בין אזרחי ישראל היהודים, ויהיו לכך גם שותפים ערבים לא מעטים, שמדינת ישראל היא תולדה ישירה של התנועה הציונית המדינית המגשימה, שבמרכז פעילותה עמדו שני יעדים:

א. הקמת מדינת לאום יהודית וריבונית בארץ-ישראל; ב. ריכוז רובו ככולו של העם היהודי במדינתו הריבונית.

יש הגורסים שבעצם הקמתה של מדינת ישראל, הגשימה התנועה הציונית את מטרת קיומה והפכה למיותרת. אחרים עדיין ממשיכים בצורה כזו או אחרת את דיוני הסרק המתחכמים, המבקשים לנהל ולהוביל את תנועת ההתעוררות והשיקום הלאומי של העם היהודי, אחרי ניסיון השואה ואחרי הגירוש המסיבי ממדינות ערב בעקבות הקמת מדינת-ישראל, במונחים "בורסאיים" של חלוקת סיכונים -- שתי הדעות הזויות.

תחליף לא"י

ישראל היא אכן יצרת כפיה של התנועה הציונית המדינית המגשימה, ולא מקרה הוא שבוויכוח האדיר שהתקיים בקונגרס הציוני השישי (1903) על תוכנית אוגנדה, הובס הרצל הגדול עצמו בהצבעה שקבעה שאין תחליף לארץ-ישראל מבחינת התקומה המדינית-לאומית של העם היהודי. מאז ועד היום ולאורך כל השנים, הוכחה טענה זו פעם אחר פעם כטענת-יסוד נכונה, העומדת בכל מבחני הזמן. בעיה מעשית קשה של העם היהודי היא שלא כל היהודים עומדים במבחן הזמן, ובין איומי ההשמדה הפיסיים לאיומי השמד בדרך של התבוללות, הוא מאבד רבים מבניו. מהם כאלה שלא עומד להם כוחם במאבקים הפיסיים, ומהם שחוזרים בצורה כזו או אחרת לעגל הזהב המודרני, בצורותיו המגוונות, ואובדים לעם היהודי שם, הם או בניהם אחריהם.

בחינה מקיפה של 100 השנים האחרונות מראה שמדינת לאום יהודית בארץ ישראל היא לא רק הפתרון הנכון להשרדת העם היהודי, היא גם הפתרון היחיד שיש בו מידה רבה של סיכויי הצלחה; סיכויים ולא ודאות. בשום דרך אין ודאות, והסיכויים תלויים בבחירת הדרך ובעשיית המעשים הנכונים. ברור שלא ייתכן שמעשה אשר מסכן את הדרך הנכונה הוא מעשה רצוי, ומכאן נגיע גם ללבני העכשווית.

יוזמתו של ראש הממשלה כפי שאני מפרשה, באה לענות של שלושה צרכים:

א. לקבוע מסמרות בשאלת אופייה הלאומי של מדינת ישראל; ב. ליתר את ויכוחי הסרק החוזרים ונשנים סביב פרשנות שגויה או שקרית של מגילת העצמאות וכוונותיה; ג. למצב ולייצב את היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי על בסיס מושגי מוצק, ולהבהיר לגבי ההווה והעתיד לאן מועדים פניה של מדינת ישראל.

התשובה בסעיף א', היא כמובן שישראל היא מדינת הלאום היהודי ולא שום "חיה פוליטית" אחרת; זו התשובה הנחרצת האחת והיחידה האפשרית במסגרת ציונית. הפרוש המעשי של אמירה זו הוא שאופייה המובהק של מדינת ישראל צריך להגזר מ-ולשקף את התרבות, ההיסטוריה, הגאוגרפיה, השפה והעקרונות המוסריים והמשפטיים היהודיים, ככל שהם מתאימים בבסיסם לעידן המודרני בו אנו חיים. בכל נושא אחר, רשאית מדינת ישראל לבור לה פתרונות משלימים באמצעות מוסדות החקיקה הנבחרים שלה.

מגילת העצמאות קבעה זאת בדרך "אלגנטית" ונמנעה מלהחצין את הדברים, בתקווה שאנו הולכים להבנה היסטורית עם הערבים ולהגשמה הדדית של השאיפות הלאומיות של כל צד, כל אחד במדינתו הריבונית. תקווה זו התבדתה בשל סרובם של הערבים להכיר במדינה יהודית באזור אותו הם רואים "כמרחב קיום ערבי". לסרוב זה הם המציאו אין-ספור נימוקים ותרוצים, חלקם מצוצים מן האצבע, חלקם שקריים סתם, חלקם אגואיסטיים ואגוצנטריים, וחלקם אסטרטגיים או טקטיים כחלק ממאבק למנוע הקמתה של מדינה יהודית; ומשזו קמה - להרסה בהקדם האפשרי ובכל דרך.

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות קשרה את אופייה של המדינה עם המשטר הרצוי לה לדעת האבות המייסדים, וקבעה שמשטר זה יהיה דמוקרטי. קביעה זו היא מעין צוואה פוליטית-אידיאולוגית, אבל זכות ההכרעה בנושא שמורה תמיד לדור או לדורות העומדים למבחן ההווה. אחרי 2000 שנות גלות, הייתה מידה רבה של היגיון בריא באמירה זו, משום שהעם היהודי מעולם לא התנסה בניהול מדינה ריבונית שלה משטר דמוקרטי.

בהיסטוריה היהודית הריבונית, הייתה תקופת עצמאות והתגבשות לאומית בת כמה מאות שנים, כאשר ניהול העם הושתת על המבנה השבטי, ובעת חרום לאומי נחלצו השבטים זה לעזרת זה. בתקופה זו התייצב בראש המאבק התייצב - לעיתים באופן חד-פעמי ולעיתים לתקופת של כמה עשרות שנים - "שופט" שמנהיג את המהלך הלאומי להשרדות. בתקופה מאוחרת יותר, מימי שמואל ושאול, עשו זאת המלכים שגם ניהלו את חיי היום-יום של הממלכה. ראוי לזכור שהתקופה בה נכתבה מגילת העצמאות קדמה לפוסט-מודרנה האנרכיסטית דהיום, והאמירה הדמוקרטית התכוונה לומר בעיקר שהעם יהיה הריבון, ההחלטות יתקבלו בעזרת מנגנוני החלטה מבוססים על הכרעת הרוב, והכלים המעשיים לביצוע תהליכי השליטה הדמוקרטיים יקבעו בחוקה ובחוקים שעליהם יוחלט לאחר שתתבסס המדינה שאך זה קמה.

אף שמנהיגי היישוב העריכו, לאחר שהערבים דחו את תוכנית החלוקה החמישית (1947), שצפויה מלחמה, איש לא ידע בדיוק כיצד תתפתח ותתגלגל, מי יקח בה חלק וכיצד תסתיים.

מגילת העצמאות עשתה את המירב האפשרי בנתונים אלה, וקבעה שתי מסמרות: א. מדינת ישראל היא מדינה יהודית; ב. מדינת ישראל היא גם בעלת משטר דמוקרטי (...ודמוקרטית). בכך ביקשה המגילה לקבוע, לדעתי, ואינני מכיר פרוש אחר של כותביה או חותמיה, שאופייה של המדינה יהיה יהודי אבל משטרה יהיה דמוקרטי, דהיינו: לאזרחים לא יהודיים שלה יהיו זכויות מלאות כיחידים, אבל לא זכויות שוות כלאום. במילים אחרות: כבר אז הניחו האבות המייסדים את היסוד שאמור היה לייתר את ויכוחי הסרק שמנסים חלק מערביי ישראל וחלק מארגוני השמאל ההזויים דהיום לכפות על ישראל במהלך כל הדור האחרון, כגון: שינוי צביון המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה, בנימוק שיהדותה עומדת כביכול בסתירה לדמוקרטיותה - הבל הבלים, כפי שהראיתי לעיל.

אזרחים שאינם יהודים קיבלו את אזרחותם מהמדינה היהודית בתנאים אותם הגדירה מדינה זו. מאחר שמתן האזרחות נעשה מתוך רצון טוב מיד עם הקמת המדינה ועוד בטרם חוקקו חוקי הגירה והתאזרחות מלאים, לא חויבו מקבלי האזרחות (כולם) להשבע אמונים למדינה, לחוקתה ולהתחייב בנאמנות אזרחית מלאה. ייתכן שכך הקדיחה המדינה את תבשילה שלה, אבל אין היא צריכה לגרור טעות זו לעולם ועד. היוזמה של ראש הממשלה כיום, חייבת להבהיר ולישב גם נקודה זו, ולסיים בכך אחת ולתמיד את ניסיונות הסרק לערער מבפנים על היותה של ישראל מדינת לאום אחד - הלאום היהודי.

מאחר שאזרחות ישראלית לא נכפתה על-אף אחד - יהודים ולא יהודים - מי שמציאות זו אינה לרוחו, רשאי לוותר על אזרחותו הישראלית, ולהשאר תושב, כל עוד הוא מקיים את חוקי המדינה ואינו פועל נגדה.

לאומיות/דת

יש בישראל מי שמבלבלים בין לאומיות לדת, לעיתים מחוסר הבנה ולעיתים במזיד, מתוך כוונות פוליטיות אנטגוניסטיות או כוונות שליליות אחרות. במקרה המיוחד של היהדות קל יותר להבין זאת משום שיהדות היא גם דת וגם לאום, אבל אין סיבה לקבל זאת. הדת מגדירה את מערכת היחסים בין היחיד לבוראו או בין היחיד לאמונתו. היא דבר פרטי ואישי, ואין צורך או סיבה שהמדינה תתערב בכך. לכל מאמין מוריו הרוחניים, וכל עוד הם אינם מערבבים אמונה בציות לחוקי המדינה ובנאמנות לה, הם עושים עבודתם נאמנה.

יש בישראל מי שמנסים לדוג במים עכורים, ומבקשים להפוך את התנגדותם העקרונית-קונספטואלית לדת, לכל דת או לדת היהודית באופן פרטני, למאבק פוליטי נגד היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי, כאשר הם מבלבלים במתכוון בין הלאום היהודי לדת היהודית. ראשית, הדבר הופך אותם לאנטי-ציונים כפי שהוסבר לעיל, ושנית, הם מחוללים נזק חמור לזכויותיו הלאומיות של העם היהודי. בשני המקרים יש לקבוע הגבלות וחסמים על זכותם לעשות זאת בחסות טענות סרק, כגון חופש הביטוי, כבוד האדם וחרותו, או כ"ב.

כפי שאני רואה את הדברים, חוקי זכויות הפרט באים לשמר מה שנהוג להגדיר כזכויות הטבעיות של היחיד מתוקף היותו אדם, זכויות שאמורות לעמוד לו גם כפרט בחברה שבה הוא חי. באופן אירוני משהו, היותו של כל יחיד ברוא "בצלם אלוהים" על-פי התפיסה היהודית, מחזק טיעון זה ואף מקדים בכך את המודרנה.

אולם, כל יחיד הוא גם אבן בניין של החברה שבתוכה הוא חי ואת חוקיה הוא מתחייב לקבל ולקיים. במסגרת זו, גבולות זכויות היחיד שלו משיקים לגבולות זכויות היחיד של זולתו. ההבדל העקרוני בין הזכויות הטבעיות של היחיד לבין זכויותיו במסגרת החברה, הוא שבהצטרפותו לחברה הוא מקבל עליו את עולה וחוקיה, בתמורה להגנה על זכויותיו הטבעיות והאחרות (למשל, רכוש), ועל קוי התיחום שהיא קובעת לזכויות היחיד שלו מול זכויות היחיד של יחידים אחרים בחברה.

למעשה, שוויון הזכויות בחברה נשען על עקרון ההדדיות שבין כל פרט לבין כל הפרטים האחרים השוים לו באותה חברה. במדינה דמוקרטית, הזכויות הטבעיות של כולם - אזרחים ותושבים - שוות ומוגבלות ע"י הזכויות הטבעיות של אחרים, והזכויות האזרחיות שוות בין האזרחים ומוגבלות ע"י זכויותיהם של אזרחים אחרים.

שוויון זה מעניק לכל אזרח את הזכות לבחור ולהבחר ולהשפיע על דרכה ומדיניותה של המדינה. בעוד זכויות הפרט של תושב שוות לכולם, זכויות אזרח במדינה אינן שוות לזכויות תושב שאינו אזרח.

אינני יודע לאן בדיוק חותרת לבני משום שבינתיים לא הגדירה בבהירות מהם תחומי התנגדותה ליוזמת ראש הממשלה. עצם העובדה שהיא מקיימת דיאלוג עם השמאל הישראלי על הליכה פוליטית משותפת, מרמזת על כיוון אידיאולוגי שקודם כיניתי אותו אנטי-ציוני או פוסט-ציוני הזוי.

השמאל איבד את דרכו משום שאיבד את הקשר למרכיבים המרכזיים שעשוהו בימי ערב הקמת המדינה לתנועה לאומית-יהודית מדודה עם רעיונות חברתיים בעלי רקע סוציאליסטי, שנראו אז קונסטרוקטיביים. הוא הפסיק להיות תנועת התישבות מגשימה, הפסיק דה-פקטו להאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, מנהל מלחמת חורמה בהתישבות יהודית באיו"ש ערש התרבות הלאומית שלנו, הפך את הויתור על חלקים חשובים מארץ ישראל ובכלל זה ירושלים (כפי שהעיד על כך לאחרונה הנשיא לשעבר קלינטון) לאבן פינה במדיניות הכניעה לגחמות הערביות שאותה הוא הוא מקדם בסיסמאות שפרושן שלום עכשיו ובכל מחיר, מנהל מאבק תרבותי נגד המורשת היהודית ובעד הטמעות בתרבות המערבית-נוצרית, איבד את הזיקה והיכולת להדבר עם חלקי העם שומרי המסורת, והבין שגם האידאות הכלכליות-חברתיות שלו כשלו כמעט באופן מלא בכל העולם המערבי.

מה ששמר על השמאל הישראלי המתון בימי המדינה שבדרך ובדור הראשון לעצמאות, היה שמנהיגי הישוב, הגם שהתרחקו מסיבות שונות מאורח החיים הדתי, ידעו, הבינו, והכירו היטב את הערכים החיוביים הקולוסליים הגלומים באורח חיים זה וידעו להתחשב בהם; והגדיל לעשות בכך בן-גוריון. השמאל הישראלי הפך את ההחלטות הטקטיות של בן-גוריון לאמונה דתית פוליטית שאותה הוא מקדש כיום, ובשמה למרבה האירוניה הוא מנהל מאבק בעצם הלגיטימיות של מדינת היהודים. דומה שכיום השמאל הישראלי מיטיב להבין את התנועה האיסלאמית הצפונית משהוא מבין את יהדות התורה, ונראה שלעבר כיוון זה חותרת כיום גם לבני.

לחסרונות ולחולשות האינהרנטיות של השמאל הישראלי כיום, מצטרפים אצל לבני אובססיות פוליטיות להגיע להשגים עם הפלשתינים המתונים כביכול, בהנהגתה. התמכרותה למו"מ הפכה לאידיאולוגיה, והיא מבקשת להחליש ולטשטש עובדה זו בתקשורת באמצעות מס שפתיים שהיא משלמת מפעם לפעם לתדמית המתמקחת קשוחה. עצם העובדה שהיא מציגה הסדר עם מחמוד עבאס כאינטרס ישראלי חיוני, כמעט עליון, הופכת אותה לנושאת ונותנת מסוכנת לישראל.

אף נושא ונותן רציני אינו בא למו"מ מול יריב כיריב הערבי-פלשתיני כשהוא מכריז בקולי קולות שאין לו ברירה אלא להיכנע לצד השני. גם לאחר כל תרגילי ההונאה של מחמוד עבאס, של קודמו בראש הרשות ושל עוזריהם, היא עדיין לא למדה דבר ולא שכחה דבר. דרכה להתחבב על ה"עולם הנאור", היא לבקר את ראש הממשלה שבממשלתו היא מכהנת כשרה ולהשתלח בחבריה השרים, ולהיות נציגתם של קרי ואשטון בממשלת ישראל... ולתת לכך פומבי.

אינני יודע אם המו"מ ימשך או לא ימשך. במזרח התיכון הכל אפשרי והערבים מתמרנים בנושא זה עד כה יפה מאוד. מהלכו של ראש הממשלה, אם הוא ביטוי לשינוי יסודי בגישה למו"מ, מבשר אולי מציאות אזורית אחרת, צריך לקוות שכן. ארה"ב אינה נראית מזה זמן מה כגורם שיכול להביא לשינוי יסודי במצב, בוודאי לא תחת הממשל הנוכחי. בכדי להביא לשינוי במצב היא חייבת לנקוט מדיניות שעיקרה לאזן את האסימטריה האסטרטגית בין ישראל לערבים, משום שזהו הסכסוך האמיתי - הערבים ולא הפלשתינים.

איזון אסטרטגי כזה, עשוי לשכנע את הערבים להתפשר, וליצור סיכוי טוב למו"מ מחודש - "שתי מדינות" או כל פתרון אחר. גם מהלכים חד-צדדיים מצד ישראל ותמיכה אמריקנית במהלכים כאלה, יכולים לתרום להתעשתות ערבית וליצירת השינוי הדרוש אצלם. אם ימשיך קרי לאיים על ישראל בהשראת לבני ובוז'י - שניהם יחד או כל אחד מהם לחוד - אני צופה סיבוב אלים נוסף באזור שגם יכתיב ויספק את התנאים לפתרון האמיתי.

כך או כך, במסגרת שינוי העמדות לניהול מו"מ ישראלי-ערבי אפקטיבי, ראש הממשלה צריך לפעול שלבני לא תייצג יותר את ישראל במו"מ מול כזה, משום שאיני רואה של תרומה סגולית אמיתית במו"מ כזה על יסוד דעותיה ועמדותיה בעשור האחרון; פרץ ומצנע בוודאי אינם מחזקים את מעמדה שם. לאור הנ"ל יהיה ראוי להחליפה גם במשרד המשפטים, בכדי שלא תפריע גם בפעילות החשובה שנדרש לעשות משרד זה.
לסיכום

אם כוונתו המוצהרת של ראש הממשלה גם מייצגת תובנה מחודשת של צורך להתמודד ביתר רצינות ואינטנסיביות עם בעיות הפנים של ישראל, ועם יחסי ישראל והתפוצות, היא מהלך חשוב עוד יותר, מאשר רק שינוי חוקתי. הוא מבטא הערכה שמספיק לבזבז זמן על שיח ריק עם הערבים, וצריך להפנות את האנרגיות הלאומיות לכיוונים שיועילו לעם ולמדינה - כלכלה, חברה, תעסוקה, פיתוח, עליה, מלחמה בביורוקרטיה וצדק חברתי מעשי.

ראש הממשלה, כמנהיג דה-פקטו של העם היהודי, ואם לא כולו אזי רובו המכריע, צריך לפעול בשני כיוונים עקרוניים נוספים, שניהם במגמה של הגברת האחדות בעם. מאמץ אחד קשור בהסדרה מוסכמת של יחסי הדת היהודית עם המדינה היהודית, ולשם כך, מול הממשלה והכנסת, דרוש גורם דתי משותף ויציג לכלל העם היהודי.

מאמץ שני קשור בהמשך הגשמת הציונות בדרך של עידוד העלייה והקליטה, צימצום הירידה וניצול כל משאבי הפזורות לשם כך. הכלי הפורמלי קיים - הסוכנות היהודית. על המדינה להתיצב מאחורי פעילות הסוכנות ולקדמה באופן אינטנסיבי, תוך מתן סיוע כספי ואחר ככל שיידרש. ישראל קרובה גם כיום להכרעה סופית של הוויכוח על המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי בארץ-ישראל המערבית.

המציאות הבינלאומית מספקת שעת-כושר להאיץ הכרעה זו ע"י קידום העלייה והחזרת יורדים, לצד פינוי זרים שאין מקומם כאן. עליה הייתה תמיד מנוף אדיר לתמרוץ כלכלי ועניין זה עדיין תקף. המשך המגמה של גידול וייצוב המשפחה כאן בשילוב עם הגירה יהודית חיובית והגירת זרים שלילית, היא מפתח אסטרטגי לשינוי הנחוץ. לשינוי זה תהיינה השלכות גם על פתרונות מדיניים, על האיזון הגיאו-אסטרטגי ועל אופייה של המדינה בפועל.

שינויים אלה אם יקודמו ע"י ראש הממשלה, ייתרו את הדילמות שבהן הוא מתמודד ללא תכלית זו קדנציה שניה (ואפילו שלישית) ויהפכוהו לאחד מראשי הממשלה המרכזיים בתולדות ישראל. לדעתי, המאמץ שווה ולהערכתי כיום הוא היחיד שיכול להתניע ולקדם מאמצים אדירים אלה.