מאלפת העובדה ששעות אחדות אחרי מתן גזר הדין, החלו להישמע התקפות על הסגנון בו השתמש השופט דוד רוזן. דומה, שכאשר לא מצליחים לתקוף את התוכן – הולכים נגד הסגנון. כאילו שזה מה שחשוב.

נכון, רוזן היה חריף ואפילו בוטה. הוא תיאר את עבירת השוחד ככזו שמרקיבה ומנוונת את השירות הציבורי מתחתיתו ועד ראש. "נותן השוחד הוא איש מושחת ומשחית. מקבלי השוחד מעוררים יחס של תיעוב. הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש מעל הבוגד באמון שניתן בו" – וזה רק בעמוד השני של גזר הדין. ובהמשך: "אלה פעלו וביצעו העבירות בהן הורשעו מתוך חמדנות, על-מנת לא לומר חזירות".

מי שתקפו את רוזן – ונניח שאין להם פוזיציה, ואני לא בטוח שזה המצב – פשוט לא מכירים אותו. כבוגר של למעלה מ-1,000 שעות הולילנד באולמו של רוזן, אני יכול לומר שזהו האיש: הוא אומר בדיוק את מה שהוא חושב. כך היה במהלך הדיונים, כך היה בפסק הדין וכך גם בגזר הדין. אם רוזן אומר ששוחד מעורר תיעוב, זה מה שהוא חש; אז למה שלא יגיד את זה? אם קבלת שוחד נראית לו כחזירות, למה שישתוק?

חוץ מזה, רוזן חלק מחמאות רבות לנאשמים באותו גילוי לב. הוא לא עשה את זה בשביל להחמיר בעונשם בשל רום מעלתם, אלא משום שזוהי האמת ומשום שזהו שיקול רלוונטי לענישה. הוא העלה על נס את מידותיו של הלל צ'רני (ועל זה נדבר בנפרד), שיבח את הישגיו של אהוד אולמרט, הזכיר את עברו הצבאי המפואר של אביגדור קלנר ועוד. כך שהדיבור הישיר פעל לשני הכיוונים.

מי שיוצא רע מאוד מגזר הדין הוא שמואל דכנר. למעט אמירה מיד בהתחלה, לפיה "במהלך המשפט הוכח כי דבריו של עד המדינה מבוססים לא מעט", תראו מה אומר עליו רוזן: "הנאשם 1 [צ'רני] לא היה סוטה מאורחות חייו לולא פגש בעד המדינה", אשר הסביר לו "כי רק בשיטותיו הנלוזות ניתן לפעול מול מוסדות הציבור המסואבים מיסודם". כנ"ל לגבי קלנר: הוא "הובל על-ידי עד המדינה".

רוזן מוסיף: "כלל הסניגורים הדגישו לאורך כל טיעוניהם את היות עד המדינה גורם מושחת ומשחית. הפרקליטים המלומדים ציינו, במידה רבה של צדק, כי עד המדינה היה בבחינת מחולל הפשיעה בתיק. עד המדינה הצהיר בבית המשפט על עצמו, ולא פעם אחת, כי סגולותיו רבות, אבל מומחיותו הבולטת יותר הינה לשחד עובדי ציבור". לאמר: מי שחושב לערער בנימוק שרוזן הלך שולל אחרי דכנר, מתבקש לראות מה הוא חושב על עד זה.

לאורך המשפט הייתה תחושה, שרוזן מאוכזב מאוד מהלל צ'רני. יזם הולילנד הוא אדם כובש, לבבי, רגוע, אינטליגנטי. כאשר צ'רני עלה על דוכן העדים והתקשה להסביר מסמכים מפלילים, ניתן היה לראות בבירור שרוזן מצפה לשמוע איזשהו הסבר. גם הניסיון של רוזן, ממש ברגע האחרון, להביא את צ'רני לסוג של הודאה, היה – עם כל הבעייתיות שבו – ביטוי לאותו רצון שלו שלא למצות את הדין עימו.

האכזבה הזאת באה לידי ביטוי בגזר הדין, כאשר רוזן אומר על צ'רני את הדברים החמים ביותר מבין כל הנאשמים (וכאמור, הוא לא חסך מהם תשבחות): "הנאשם 1 ומשפחתו תרמו ממיטב כספם למען מטרות ציבוריות שונות. לאורך השנים משפחת הנאשם תרמה עשרות מיליוני שקלים לגופים ומוסדות רבים בישראל.

"לא דבק בנאשם רבב לאורך כל ימי חייו, אדרבה ואדרבה. הנאשם 1 הינו בן למשפחה ציונית נכבדת ומכובדת ביותר... המשפחה השקיעה כספים וביקשה לבנות בירושלים, לאו-דווקא משיקולים כלכליים אלא יותר משיקולי אהבת המולדת ואזרחיה. הנאשם נגלה במהלך המשפט כבן-אדם צנוע ונדיב מאין כמותו. הנאשם 1 לא ביקש מעולם חברת שועי ארץ, רחק מנהנתנות ולאורך חייו התמיד לעשות לטובת החברה והעם. הנאשם 1 חירף נפשו במערכות ישראל, ובמקביל ביקש להשפיע מטובו על סביבתו בחייו האזרחיים".

ואולי בכל זאת צ'רני יצא נשכר יחסית מהדעה החיובית של רוזן עליו. המדינה ביקשה להטיל עליו לפחות תשע שנות מאסר, הסניגור גיורא אדרת דיבר על לכל היותר 3.5 שנים, ורוזן אכן קבע שזה יהיה עונשו. הדבר יקשה על צ'רני לערער על חומרת העונש, כאשר בהחלט ייתכן שהמדינה תערער על קולת העונש.

ייתכן שמה שעורר את הסלידה הקשה ביותר מצידו של רוזן היה העובדה, שנותני השוחד ומקבליו פעלו במערכות שכבר היו רקובות. זה לא הוכח במישרין במשפט, אך איש לא טען שדכנר המציא את היכולת להזיז דברים בעיריית ירושלים ובמינהל מקרקעי ישראל באמצעות שוחד. שימו לב מה אומר רוזן:

• 
  "מערכות ציבור רקובות ומשחיתות יש בהן למוטט מסגרות מוסדות ציבור ושלטון ולכרסם בבסיס ההתנהלות של חברה נאורה, תקינה ודמוקרטית... נאשם 1 [צ'רני] הינו דוגמה חיה בתיק זה למי שנפגע והושחת על-ידי אותן מערכות... נאשם 1 פגש, בנסיבות שהוכחו בבית המשפט, במערכות המסואבות, נלכד בהן והסתבך בביצוע עבירות שוחד נקלות וחמורות". ובהמשך, שוב בנוגע לצ'רני: דכנר הסביר לו ש"לא יוכל להקים את פרויקט הולילנד, שכן מולו מערכת ציבורית מושחתת מראש ועד תחתית".
  

זוהי הסיבה לכך שרוזן אומר בתחילת פסק הדין, שיש להחמיר עם נאשמים כמו אולמרט ושטרית, "כדי לשרש את אותו נגע ממאיר שפשה, שכן הסכנה הטמונה באותו נגע אינה סכנה תיאורטית, כי אם סכנה קרובה ומוחשית". הן הסגנון החריף והן העונשים הכבדים נובעים במידה רבה מנקודת המוצא הזאת: הריקבון כבר כאן, והוא גם העמיק שורש וגם שלח ענפים. פעולת ריסוס לא מספיקה; צריך עקירה מוחלטת.

הקטע המשפטי המעשי החשוב ביותר הוא קביעת מתחמי הענישה, משום שזהו המקום המרכזי בו עשוי בית המשפט העליון להתערב. היו מי שטענו, כי רוזן העלה את רף הענישה בעבירת השוחד. יכול להיות שזה נכון, אבל הוא עשה זאת בצורה מדודה ולא בקפיצה גבוהה מדי, כך שלא נראה שזו בפני עצמה תהיה עילה להקלה בעונשים.

בנוגע לנותני שוחד, ציטט רוזן גזרי דין בהם הוטלו עונשים שנעו בין שנת מאסר אחת לארבע שנות מאסר. המקרים הללו הגיעו לכל היותר ל-1.5 מיליון שקל; צ'רני הורשע במתן 2.5 מיליון שקל, אביגדור קלנר ב-1.5 מיליון שקל, ודני דנקנר – ב-1.3 מיליון שקל. השלושה הורשעו גם בעבירות של הלבנת הון, המכפילות את חומרת הענישה. לכן, כאשר רוזן גזר עליהם 3.5-3 שנות מאסר, הוא בהחלט בתוך הענישה המקובלת. יש אפילו מי שיטענו שאם כבר, אז רוזן הקל עם נותני השוחד, כאשר זוכרים שכולם הורשעו גם בהלבנת הון.

ומה לגבי מקבלי השוחד? רוזן הזכיר שהוא עצמו הטיל על דודו ואנונו שש שנות מאסר, ציין כמובן את פסק דינו של שלמה בניזרי בעליון (ארבע שנות מאסר, כאשר ערכאת הערעור לא ממצה את הדין) וציטט פסקי דין שנעו בין 18 חודשים לשש שנים. ושוב: הסכומים ברוב המקרים היו קטנים יותר, ובית המשפט העליון קבע במשפט בניזרי שיש להחמיר בענישה. ייתכן שכאן העונשים של רוזן ייראו חמורים, אולי חמורים מדי: 7-3.5 שנות מאסר. מצד שני, הוא שמר על יחס של 2:1 בין המקבלים והנותנים, כפי שהיה החוק בזמן ביצוע העבירות. לכן, גם אם יש כאן החמרה, נראה כאמור שהיא לא במידה שתגרום לעליון להתערב, אם בכלל, בצורה משמעותית.

ועוד נקודה: העונשים הכספיים שהטיל רוזן אומנם מצטרפים ליותר מ-10 מיליון שקל, אך זה היה העונש שביקשה התביעה רק לצ'רני. בהתחשב בעובדה שמדובר בעבירות בעלות מניע כספי מובהק, עשויה המדינה לערער ולטעון שעונשים כאלו אינם מתריעים ואינם הולמים כאשר הרווחים שביקשו להפיק העבריינים - ובמיוחד היזמים - היו גדולים פי כמה וכמה.

כשל לוגי אחד בולט לאורך גזר הדין. רוזן אומר שוב ושוב, שלא הוכח שהמשחדים גרמו למשוחדים לסטות מן השורה לטובתם. אבל למה זה לא הוכח? – כי רוזן קבע שהוא לא רוצה לשמוע ראיות בנושאי תכנון ובנייה. לדבריו, במהלך המשפט, העיקר הוא האם נבחרי/פקידי ציבור קיבלו כסף. קיבלו ולא עזרו – הם יורשעו; לא קיבלו וכן עזרו – הם יזוכו.

גישה זו חסכה הרבה מאוד זמן, אבל קשה לקבל את העובדה שרוזן עצמו הקל בענישה משום שמנע מן התביעה להציג ראיות על השלכותיו של השוחד. אם המדינה תרצה לערער על קולת העונשים, במיוחד של צ'רני וקלנר, היא תוכל להעלות את הטענה הזאת.