גאווה צהובה?

צר לי להיות משבית שמחות, אבל אולי תסבירו לי על מה כל השמחה הזאת, בשל זכיית קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב באליפות אירופה בכדורסל. נו ביג דיל. מועדון הכדורסל מכבי אלקטרה תל אביב - שכמעט אין בו שחקני כדורסל ישראלים בהרכב הראשון - זכה באליפות היורוליג, לאחר שקבוצת הכדורסל של מועדון זה ניצחה את קבוצת הכדורסל של ריאל מדריד, במילנו. יופי. אז הכושים של מכבי תל אביב ניצחו את הכושים של ריאל מדריד. בגלל זה כל הרעש.

אנחנו דור מקולל. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים שלנו עוצבו על-ידי השטן שהקנה להם את תכונת החמדנות המעבירה אדם על דעתו. אילו היה אחד מאלה מגיע ללשכת ראש הממשלה בימי אבותינו, היו אלה מתפלצים. ואילו כאן הארץ לא רועשת, לא נרגשת, אולי מעט טרודה בוויכוח המבויים בידי צוות ההגנה של אולמרט בפירוש המושג "בוגד" שסופסוף קם שופט אמיץ וחכם-לב בישראל, וטבע אותו כאות קין במצחו.

שופט המכהן בבית משפט, מתפקידו לחרוץ דין. לעתים, השופט עצמו - מבין כי הוא אינו מסוגל לעמוד במטלה זו העומדת בפניו, ובמקרה כזה הרשות בידו להודיע על כך להנהלת בית המשפט ולגרות להעברת התיק לשופט אחר.

חייבים לתת פתחון פה לצרכני התקשורת, ללא פילטרים ומסננים של עיתונאים. הגיע השעה להתקוממות תקשורתית עממית כנגד המחסומים והצנזורים של בעלי השליטה בתקשורת. צריך להוקיע את אנשי התקשורת, המתייחסים לחלק מצרכני התקשורת האקטיביים - אלה המתקשרים לתוכניות הרדיו, הכותבים מכתבים למערכת, המגיבים בכתב ובעל-פה ישירות לעיתונאים, למנחים ולעורכים - כאנשים המשתייכים לשוליים החברתיים, כבעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך, כאנשים המנוכרים מהפוליטיקה ומהחברה, כאנשים בודדים ומבוגרים המחפשים במה ותשומת לב. המציאות היא הפוכה. מציאות לפיה חלק מהעיתונאים, העורכים והתחקירנים חושש לאבד כוח ומונופול שיש בידם על מוקדי התקשורת.

לאחר כישלון המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים, רבים קוראים לנצל את הריק הפוליטי כדי לקדם תוכניות חד-צדדיות. הימין הפוליטי בישראל מקדם את סיפוח אזור C, ואילו השמאל מצדד בנסיגה חד-צדדית. פקידי ממשל שוקלים הצורך "לעשות משהו." אקטיביזם היא תכונה מוערכת בארץ. אמירות בסגנון "נגדיר את גבולותינו בעצמנו וניקח את גורלנו בידינות" הנטועות בתודעה הציונות, נופלת על אוזניים כרויות.