אנחנו דור מקולל. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים שלנו עוצבו על-ידי השטן שהקנה להם את תכונת החמדנות המעבירה אדם על דעתו. אילו היה אחד מאלה מגיע ללשכת ראש הממשלה בימי אבותינו, היו אלה מתפלצים. ואילו כאן הארץ לא רועשת, לא נרגשת, אולי מעט טרודה בוויכוח המבויים בידי צוות ההגנה של אולמרט בפירוש המושג "בוגד" שסופסוף קם שופט אמיץ וחכם-לב בישראל, וטבע אותו כאות קין במצחו.

אלה הם ארבעה ראשי ממשלה עבדים ליצרים בהמיים, ששכחו מהי חובת מנהיגות עוד לפני שכבשו את הכיסא החשוב של לשכת ראש הממשלה. אלה ארבעה שעיצבו עצמם, איש בדרכו ובמסילתו, ככהנים גדולים של עגל הזהב. תאוותיהם הקטנות פרצו דרך כל נקביהם, מי בשקט מי בקול תרועה רמה. הם שיבשו מתוך הכרה צלולה את עולמם. שכלם שנפגע מתשוקותיהם הבלתי-נשלטות, התעה אותם למהמורות מוסר שחשפו אותם במלוא חדלונם, והם בעלי מידות מושחתות ללא תקנה.

ואלה שמותיהם לדראון עולם על-פי סדר פריצתם למוקד חיינו כראשי ממשלה: בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט.

ישאו אלה קלונם לתמיד.

מהי מדינת לאום יהודי

שוב מתלהט כדרכו הוויכוח הנוקב מהו פירוש הכוונה "מדינת הלאום העברי/ הישראלי/
היהודי. זהו ויכוח מטיל אימה אך אי-אפשר בלעדיו עד שנבין את חשיבות הפרדת הדת מהמדינה, כדי שזו תתקיים כמדינת הלאום היהודי.

מי שקורא וחוזר קורא את מגילת העצמאות יודע היטב כי כוונת הדורות המייסדים הייתה להקים בית לאומי לכל יהודי שיחפוץ לחיות בו - ולא בית המנוהל בידי אדמ"רים ורבנים קצרי דעת. בדין ודברים שהתקיים ביום ראשון האחרון בתוכניתו של נסים משעל, השתתף גם אברהם בורג והחליף דיבור נמרץ וחד עם הרב דב הלברטל סביב הנושא, האם לקיים או לבטל בתי דין דתיים בישראל המחייבים את כלל עם ישראל.

בורג, אמר דבר ברור על אופניו כי מחובת המדינה לנתק את קשר הטבור האומלל שלה עם קיצוניי הדת. בורג, שהוא איש מאמין במשעולו, היה ברור בתכלית כשהגדיר את משמעות קיומה של מדינת ישראל בדיוק ברוח הכתוב במגילת העצמאות; זו מדינה שהציונות הקימה בכדי שכל יהודי ימצא בה מקלט ויוכל לחיות בה כהבנתו, אם כחילוני ואם כיהודי מאמין. איש אינו רשאי להטיל מרות דתית כלשהי על חילוני או על אדם דתי שאינו מאמין כמותו.

מדינת ישראל היא מדינת מקלט ליהודי העולם, ואסור שידבק במדינה הזו אפילו צל של חשד שהדת ונציגיה הקיצוניים בעלי מעמד-על. רק במצב כזה תשאב המדינה את כוחה לטעון בצדק כי היא דמוקרטית ויהודית. מחובתנו להשתחרר מכבלים של "סימפטיה מעוותת", ולזכור את הכלל הזה שכל יהודי הוא אדון לגופו, אבל גם לנפשו. כל יהודי שיחפוץ לחיות כדתי זכאי לבחור לעצמו את הערוץ המבטא רצונו. יהיו ערוצים אלה שווים אחד לשני ומתוחזקים אך ורק בכיסי מאמיניהם.

מחובת ממשלת ישראל להחזיר ליושבי הארץ היהודיים את חרותם הבסיסית ביותר שקיימת ונשמרת כיום בחלק ניכר מהעולם. המשך השלטון הנתעב של קיצוניי הדת יגרום להמשך נסיגה מתמדת של החיים הדמוקרטיים. בלי דמוקרטיה בלתי-מגומגמת, נהיה שוב כעם בלי נשמה שבניו נרדפים על-נפשם - בארצם.

נפיחתו של דניאל פרידמן

בעולם האקדמי של מדינת ישראל צומחים עשבים שונים. בין אלה נמצא עשב מסוג מיוחד הנקרא עיפ"נ, במשמעות של "עשבון ילדי פלא נצחיים". הם לא רק נראים כילדים שאינם מזדקנים, אלא מצטיינים במנת משכל שקשה להתמודד עם ברקיה המהממים.

אחד מהנודעים בין ילדי עיפ"נ אלה נקרא פרופ' דניאל פרידמן שתחילת צמיחת הילתו המבושמת כגאון משפטי באה מזירת מומחיותו בביטוח כלי רכב. לימים זומן על-ידי אולמרט לכהן בממשלתו כשר המשפטים, וכעת שניהם קוצרים את קצירם.

על דניאל פרידמן כשר משפטים יחרצו משפט בקיאים. אני שאינני מקורב לזירה המשפטית שופט אותה מזווית צרה של אדם המכיר בבורותו. מבחינתי טוב לומר על התקופה ההיא שניתן לשפוט את דניאל כפרידמן כמי שאפשר לוותר עליו באותו חוג מופלא של עיפ"נ. מסתבר שלא רק שהוא נראה כילד ברוך-תלתלים, אלא גם מפליא בתבונת הילד הנצחי שבו.

בסופשבוע זה פרידמן קישט את ידיעות אחרונות במאמר פרי מקלדתו, בו הוא חושף בנחרצות את דעתו המבטלת ופוסלת ביהירות חלולה את השופט דוד רוזן, ורומס מכל וכל את מסקנותיו באשר לידידו ופטרונו אהוד אולמרט. ברשימה מרירה זו מחזיר כנראה פרידמן משהו מתודתו כנרצע לאולמרט.

צפוי היה ששר משפטים לשעבר בבואו לסכם את פרשת השחיתות המזעזעת הנקראת "הולילנד", יעסוק בה לאורך ולרוחב. אבל לא. חוששני כי פרידמן מצטייר כפחדן שמתחמק מלהתמודד עם נימוקיו של השופט דוד רוזן.

פרידמן שנזהר מלבטל את מסקנותיו של רוזן ביחס לשורה הארוכה של האשמים האחרים שהורשעו, נוהג כמוג-לב כשהוא מתמקד בטיהורו של בוסו לשעבר בלבד, ובכדי להציג צדקו הוא מציב אותו בעיקר מול שמואל דכנר בלבד, או אולמרט לעומת דכנר. כאילו בא להדגיש את הר פשעי דכנר מול חיפושית זבל צנועה וענווה ששמה אולמרט, כה וזעירה, כמעט לא ניצודה בעין אנושית.

פרידמן כתב את שרעפיו כבדי המשקל כאילו אין לאיש מאתנו מושג על המשפט שהוא ניתח בהבליו. נשכח מפרידמן שמול עיני כולנו התרחש המשפט הזה לאור היום, אור בהיר ונוקב עד דמעות, שנתפש אצל דניאל הקטן שלנו, על-פי דבריו המפורשים המסכמים את מאמרו, "בלי ראיות", כאילו מדובר במשפט מאולץ שנועד להשביע את ההמון הצמא לשעשועים.

זהו משפט שלדבריו של הגאון המשפטי הזה לא היה לו מקום ובא לאוויר העולם בעיקר כתוצאה מעיתונות עלובה ונפשעת שרדפה את אולמרט שנים רבות בלי סיבה אמיתית. כך במפורש כותב המשפטן הדגול הזה בדם לבו. הוא מעדיף לכנות גם כרדיפה נפשעת עבודות חקירה יסודיות ביותר של עיתונאים בודדים הראויים לתודת כולנו. בעוד מנגד עמדה מערכת עיתונות המומה כשל מוזס הצעיר והספורטיבי, שעד לרגע זה מתקשה לעכל את המהלומה שמדיניות הצהרון העלוב שלו ספגה, ורוב כתבלביו עדיין ממשיכים ללטף ברכות את ראשו של הפושע הלאומי.

עד כמה נהנה פרידמן לכתוש את שמואל דכנר המת ניתן ללמוד מהדרך בה הוא מציג אותו, כאילו בכתישה אווילית זאת הוא מטהר מחדש את השרץ ממנהו כשר משפטים שהתגלה כחכם קטנצ'יק. בדעתי להשמיע לאותו נער שעשועים של העולם האקדמי מה אני חושב על דכנר מול אולמרט.

שמואל דכנר היה חיה נשרדת. מאכער מרעיל מהעבר ומההווה. אבל אני משער שלא הוא נדרש לקלקל או להשחית את אוכלי השוחד מכפותיו. קרוב לוודאי שלפחות לגבי חלק מהם, כמו לאולמרט למשל, קבלת שלמונים הפכה לקו כיס (אשראי מהציבור) כבר לפני שנים רבות, הרבה לפני שדכנר דג את "האומלל" אולמרט, הקורבן הזה, ברשתו. יהיו חטאיו ופשעיו של דכנר אשר יהיו, כשלג הם ילבינו מול פשעיו של ראש ממשלה הבוגד באמון עמו.

לא אשחית מילים נוספות ורק אשלים את דעתי במלואה; מבחינתי האישית תרומתו של שמואל דכנר לטהר את עולמנו במהלך המשפט, אולי עולה גם על תרומתו הנכבדה של דניאל פרידמן לעולמנו המעוות. בעולם זה הוסיף פרידמן נפיחה ברשימתו האחרונה שריח הבושם המצחין שעולה משיר השירים שכתב על אולמרט, מסרב להתפוגג.

דניאל פרידמן נחשף במלוא עליבותו, כסמבטיון עקר שאינו מסוגל להקיא מתוכו אפילו רסיסי חצץ דק. אולי הוא יכול להרים מערוצו היבש רק עננת אבק דק שמסמא אותו בלבד. אכן, כעיוור כתב את שכתב.