למה תבעתי את אגד על איחור של 17 דקות

כשתבעתי את "אגד" בגלל אוטובוס שיצא מן התחנה המרכזית בירושלים באיחור של 17 דקות, הגיבו רוב האנשים סביבי בספקנות. אבל אני התעקשתי, משום שחשבתי שכאשר התחבורה הציבורית אינה עומדת בזמנים היא פוגעת בראש ובראשונה בחלקים החלשים של האוכלוסייה; החזקים פשוט יימנעו מלהשתמש בה, וימצאו פתרונות אחרים.

התגובות הספקניות התחלפו בגילויי הפתעה ושמחה, כשבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים קנס את אגד ב–1,500 שקלים, וחשוב מכך — קבע ש"אגד יצאה בזול", מאחר שלצערי לא הצלחתי להוכיח שלא מדובר במעידה חד-פעמית.

"תחבורה ציבורית יעילה היא אינטרס ציבורי חשוב ויש להגן עליו", כתב השופט אברהם טננבוים בגזר הדין, "זמנו של הציבור איננו הפקר ואין שום היתר לשום מסיע לזלזל בזמנם של הנוסעים, ואפילו בדקה מזמנם. אין מנוס מתגובה תקיפה וחד-משמעית, שתתבטא בקנס הולם וכן פיצויים למתלוננים. זאת משום שהרתעה כזאת הכרחית כדי להגן על הנוסעים".

רבים מאתנו נרמסים על-ידי הכוחות הגדולים השולטים במשק הישראלי — משרדי הממשלה, תאגידים ובתי עסק שפועלים בחוסר הגינות. נרמסים ושותקים. ועצם השתיקה מבטאת חוסר אמון ביכולת לתקן את החברה הישראלית. כך, למשל, על-פי ההסכם שנחתם בין ההסתדרות למשרד האוצר, כל עובדי הקבלן (כ–100 אלף עובדים בענפי השמירה והניקיון) היו אמורים לקבל העלאה בשכרם לסכום של 4,650 שקל בחודש, הפרשות לקרן השתלמות, הגדלת ההפרשות לפנסיה, סבסוד ארוחות, שי לחג ומענקי מצוינות. ההסכם, שזכה בזמנו לכותרות גדולות, נכנס לתוקף ב–1 בנובמבר 2013. מאז, הוא נותר על הנייר בלבד.

כך גם בתחום הדיור. לא מעט מבניהם ובנותיהם של חברי נוסעים לחפש את מזלם בחו"ל, מכיוון שידם אינה משגת לקנות דירות בארצם. אני ציוני. לכן עליתי לישראל לבדי בגיל 19 מבריה"מ. אומרים שגם הממשלה שלנו ציונית, ודואגת לאינטרסים של העם היהודי. אז מדוע היא מנהלת מדיניות הדוחפת אזרחים לחפש את העתיד שלהם בחו"ל?

השתיקה היא ביטוי לפסימיות ולייאוש. הפעולה היא ביטוי לאופטימיות, לתקווה שאפשר לשנות. אקטיביות יכולה לבוא לידי ביטוי בהגשת תביעה, בהפגנה, בפרסום עצומה, בחרם צרכנים. יש דרכים רבות להיות אקטיבי, ורק דרך אחת להיות מיואש ופסיבי.