בימים אלה מציינים את יום הזיכרון למותו של יוסי בנאי (מאי 2006): נערכים מופעים משיריו, והונפק בול לזכרו מטעם דואר ישראל. יוסי בנאי היה ונשאר גיבור תרבות, המשורר של תשעה קבין היופי שנטלה ירושלים, הוא הקול הפנימי של סיפורי הילדות בירושלים.

השיר שכתב ושר יוסי בנאי על ילדותו ("אני וסימון ומואיז הקטן") הפך לשם דבר וסחף את הציבור הישראלי עם פרסומו. בעיקר תפס את כולם הצירוף "אני וסימון ומואיז הקטן", ומיד התעורר הצורך להכיר את שני החברים שנצרבו בילדותו של יוסי בנאי. לאחרונה, הגיע סימון (שמעון יאיר) לגבורות ופרסם קובץ בשם "תולדות חיים" עבור בני המשפחה והחברים. באופן לא מקרי שילב סימון בספר קורותיו את שירו של יוסי בנאי. החלטנו להיפגש לשיחה ירושלמית עם סימון ומואיז.

האחים סימון ומואיז זכו לתהילה בעקבות שירו של יוסי בנאי, וגם אם הציבור אינו מזהה אותם, די שאומרים בציבור את הצירוף "סימון ומואיז הקטן", וכולם מחייכים ולוחשים: יוסי בנאי... השורות מתנגנות, וקשה לשכוח אותן:

ולפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעוריי שנעלמו עם השָנים
לחברים שלי ההם הישָנים
אני חוזר אל הצבעים והקולות
אל העיניים התמימות והגדולות
אני חוזר אל השכונה אל עץ התוּת
אל עפיפון אדום אדום קשור לחוּט
היינו ילדים וזה היה מִזמן
אני וסימון ומואיז הקטן...

לשיר

היכן הכרתם את יוסי בנאי?

מואיז: גרנו בשכונות די קרובות, והחברות התחילה במה שהיה אז המתנ"ס של האזור כולו. בגן השעשועים ובאותו מרכז קהילתי היינו נפגשים, זו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שאיחדה את כולנו. יוסי נמשך לחוגים הדרמאטיים, ושם היה לב ההיכרות בינינו לבינו. השכונה בשיר היא אוהל משה בירושלים, בפתח השכונה סמוך לבית כנסת יאנינה עומד עדיין עץ התות. די קרוב לשם גרה משפחתו של יצחק נבון.

בני כמה הייתם אז?

סימון: את סיפור חיינו סיפרתי בספר שהוצאתי לאור בימים אלה בשם "תולדות חיים" מאת שמעון יאיר. השיר קשור לגיל הנעורים. היינו בתחילת גיל העֶשׂרה, ויוסי בנאי היה אז בן 12. בחוגים האלה הוא היה, כמובן, הכוכב. היה לו כישרון משׂחק מעולה, ותמיד שיבצו אותו בתפקידים המרכזיים בהצגות לקראת החגים, לקראת אירועים מיוחדים. במרכז הקהילתי שבו התקבצו ילדי שכונות שונות, לא חששו להעלות הצגות קלאסיות, מחזות ידועים. יוסי בנאי זכה בצדק בתפקידים הראשיים. ראינו מיד, שיש לו יתרון על כולנו, ודי מהר למדנו להכיר את המשפחה שלו. תפסנו מיד, שזו משפחה שבה כולם התברכו בכישרון משחק. זה היה ניכר על הסבא, האבא, האחים, כולם היו ממש כישרוניים, ויוסי התגלה כחיית בימה האמיתית, גם כשחקן, גם כזמר.

כיצד הגבתם כאשר יוסי חשף אתכם בשירו "אני וסימון ומואיז הקטן"?

סימון: כל הפרטים בשיר, כל האביזרים שנזכרים, המקומות, הכול היה תיאור מדהים של עולם הילדות שלנו, עולם המשחקים. לפתע ראינו, כיצד הילדות שלנו נשקפת בצורה מבריקה ומרגשת בשירו של יוסי בנאי, ובאותו שיר אכן ידע לחשוף במלים נפלאות את ההווי השכונתי של השכונות שלנו, וכנראה של ירושלים בכלל.

מואיז: עם יד על הלב, הגבנו בהפתעה. תמיד כששאלו אותנו על השיר, השבנו, שזו ילדות קטנה ופרטית שלנו, ילדות בירושלים של שלושה זאטוטים שהיו חברים טובים. השיר הפך את הילדות הזו לילדות נצחית, לילדות של כולם.

השיר נוגע לכולם בנימים הכי עדינים, למי אין ערגה לעבר, לנעורים שנעלמו עם השנים? גדולתו של השיר בכך, שכל מי ששומע אותו מתקרב לילדות שלנו, לילדות שלו. כל אחד מרגיש שהוא חלק מגיבורי השיר. לי כמי שחי את הילדות הזו, זו
חוויה מיוחדת.

כיצד הגיבו חבריכם על השיר?

מואיז: אני זוכר, שהייתי בדרכי לבית משפט, ואני רואה מרחוק את אחד משופטי בית המשפט. הוא צועק לי ממרחק: מואיז, ידעת שיוסי בנאי כתב עליכם שיר? אמרתי לו, מה זאת אומרת, זו הילדות שלי, הוא היה צריך לשאול אותי, אני אתבע אותו. ומה פתאום הוא קורא לי מואיז הקטן. למה קטן? דבר שני: לא שילם לי תמלוגים... כשעניתי לו, לא באמת האמנתי שיש שיר כזה. ואז אותו שופט אומר לי: קודם כל, במציאות אתה באמת קטן. וחוץ מזה קיבלתָ פרסומת: אם הוא חייב לך תמורה על שיתופך בשיר, קיבלת אותה. קיבלתם פרסומת גדולה מהשיר הזה.

למען האמת, רבים שומעים על סימון ומואיז הקטן, ומתייחסים לזה כאילו מדובר בגיבורים של סיפורי ילדים, אגדות...

סימון: באמת רבים חשבו, שמדובר בדמויות וירטואליות. יום אחד אחותי אומרת במקום העבודה שלה בטלפון לאִמי, סימון ומואיז יבוא בערב לבקר אותך. אחת החברות לעבודה אומרת לה, על מה את מדברת, אלה גיבורים של שיר. כשאמרה לחברה שלה, שסימון ומואיז הם אחים שלה, סימנה החברה לכולם במשרד, תנועה שאמרה, תראו איזה קוּקו זאת, היא מדמיינת, שהיא אחות של סימון ומואיז הקטן.

מואיז: כדאי לציין שהשם מואיז הוצמד לי בתקופה מאוד מסוימת. גרנו בימין משה, ואחת השכנות שלנו שָכלה את בנהּ שנקרא משה. אם לא הרגישה טוב לקרוא לי בקול 'מֹשה' - כדי לא לצער את השכֵנה. מאז התחילה לקרוא לי בשם 'מואיז'. כשעברנו דירה, כולם המשיכו עם השם מואיז, רק אימא חדלה מזאת, וחזרה לקרוא לי 'מֹשה' עד יום מותה.

באותה תקופה ילדים הלכו לתנועות נוער. כיצד זה השפיע עליכם ועל יוסי בנאי?

מואיז: כאן אכן נפרדו דרכינו. יוסי בנאי הלך לתנועת הצופים, שהייתה אז תנועה די ימנית ולאומית, ואילו אנו הצטרפנו לתנועה המאוחדת שהייתה מעין איחוד של "גורדוניה" ומחנות עולים. תנועה זו הייתה קרובה יותר לשׂמאל. אבל ההיפרדות לא גרמה לריחוק, נשארנו חברים, נשארנו ידידים.

הלכתם לקולנוע יחד?

מואיז: בוודאי, היינו 'מתפלחים' לקולנוע אדיסון כמו רבים מן הילדים. יום אחד שמענו על מופע גדול שיהיה בערב, ולכן הגענו בצהריים לסרט של אמצע היום וחיכינו בשירותים עד הערב וכך נכנסנו למופע. אחר כך היו לנו קצת ייסורי מצפון וניגשנו למורה שלנו ד"ר שאול ברקלי, לספר לו. שאלנו אותו, האם מותר לגנוב תרבות. הוא חשב וחשב ואמר, לא עשיתם מעשה נורא, מותר לגנוב תרבות. לימים סיפרנו זאת בעיתון. ראה אותי עו"ד חזי ברקלי, בנו של החוקר ד"ר ברקלי. הוא שאל אותי: זה באמת הסיפור שכך אבא שלי אמר לכם? עניתי לו: כן, כך אמר לנו. הוא הביט ואמר, היה לי אבא גדול. אמרתי לסימון, אתה רואה, קיבלנו הכשר גם ממורה וחוקר וגם מאיש משפט.

ואז הגיעה תקופת הגיוס לצבא הגנה לישראל. מה קרה אז?

סימון: אני התגייסתי לנח"ל. שובצתי אז בקיבוץ חמדייה ולאחר מכן קיבוץ צורעה. התגייסתי באוקטובר שנת 1950. יוסי שובץ בקיבוץ קלטה, היום נקרא קיבוץ זה בשם חצרים. התנסינו בכל מלאכות הקיבוץ, ולמדנו הרבה על החיים. כעבור זמן, גילו את כישרונותיו של יוסי בנאי, והוא הוקפץ מעבודות הקיבוץ ללהקת הנח"ל.

מה היו אותם דברים שאיחדו את כולכם, איזה הווי של ילדים זכור לכם מאז?

מואיז: היינו כולנו ילדים, שחיו בעולם של פשטות, של רמת חיים לא גבוהה. לא הרגשנו שחסר לנו משהו. ירושלים של אז הייתה ענייה יותר. אבל לכולם היה מה לתת.

סימון: היינו נהנים לשחק בכדורגל שמלא בסרטוטים, שיחקנו בנדנדות של הגן ובכל המתקנים של גן השעשועים, זה היה עולם שונה לחלוטין.

מואיז: זכורה לי בקשה של יוסי בנאי, כשבא לביקור בבית שלנו. "תַלווה לי פרוסה", כך אמר לי. בביקור חוזר, שב אלינו והחזיר לי את הפרוסה, שלָווה ממני. היום רגילים "לפתוח שולחן". אז הסתפקו בפרוסת לחם פשוטה. אהבנו לאכול מאכלים פשוטים כמו לחם טָבול בשמן ועליו זרויה אבקת זעתר. קשה שלא להתגעגע לאותו עולם נפלא ופשוט, נפלא וקסום.

השיר הפך אתכם לדמויות מיתולוגיות, מה כרטיס הביקור שלכם בחייכם הרגילים.

סימון: שמותינו המלאים שמעון יאיר ומשה יאיר. אחי מואיז הוא מוסמך למשפטים, מואיז קיבל לאחרונה סיכת זהב מלשכת עורכי הדין על חמישים שנות עבודה. אני הייתי עד פרישתי מנהל המרכז לדמוגרפיה במשרד ראש הממשלה.

מואיז: האמת היא שהופתענו, כשהשיר פרץ לרדיו ואחרי זה לתודעה הציבורית. שמענו את השיר בגלי צה"ל, והשיר הפך למפורסם עוד לפני ששובּץ בהצגה של יוסי בנאי על השכונה הירושלמית. ההצגה באמת עשתה שירות טוב לכל הילדוּת שלנו. נכון, שהחיים היו לא קלים. גדלנו במשפחה שבה תשע נפשות, מצב כלכלי לא הכי משופר, כפי שהיה מקובל בירושלים של אותם ימים. השיר הוסיף זוהר מיוחד לתקופה הזו, הוסיף ערך מוסף, שנתן משמעות לכל החיים אז.

סימון: נשארנו אותם שני אחים ירושלמיים מתוך השיר של יוסי בנאי, ונשאר אותו געגוע לשכונה הירושלמית ולכל חוויות הילדות שיוסי סיפר עליהם.

האם יש סיפורים של הווי שלא תשכחו לעולם?

סימון: אני זוכר בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היה הכרח לשכנע משפחות לכסות את החלונות בווילונות כהים, כי היה חשש מהצבא הגרמני שהתקרב כבר לאל עלמיין, קרוב למצרים. עברנו יחד עם יוסי בנאי מבית לבית, ואפילו התפללנו בבתי הכנסת, כששערי ההיכל פתוחים. כולנו היינו חדורים באמונה שהתפילה תסייע לנו במאבק עם הגרמנים, אם אכן ניאלץ להיות חלק ממלחמת העולם.

מואיז: אני זוכר משימה נוספת, שהייתה משותפת לנו וליוסי בנאי. היה הכרח להסביר לצעירים באותה תקופה שלא לבקר בקולנוע סמדר או בקולנע רג'נט, שכן היה חשש, שילדים ייפגעו. בתי הקולנוע היו בלב שכונה ערבית, והיה חשש, שצעירים ערביים יפגעו בנערים יהודים, שיבואו לצפות בסרטים. עשינו זאת מכל הלב. עברנו בין השכונות, הסברנו לילדים.

סימון: אני זוכר חוויה נוספת, כאשר היה צורך להעביר שאריות ירקות מהחנות של משפחת בנאי. אביו של יוסי בנאי הסכים להעביר שאריות ירקות, שלא נמכרו אל המחלקה הזואולוגית באוניברסיטה של הר הצופים, ואנו יצאנו לדרך עם יוסי כדי להעביר את התרומה המיוחדת להר הצופים. לקחנו יחד עגלה עם סוסים, ויוסי היה העגלון, וכבר אז נוכחנו במנהיגות שלו. הוא ניווט והנהיג את כולנו, קבע מי יצורף כמלווה, וכולנו אכן היינו מתוחים, את מי יבחר יוסי למשימה. שמחנו, שבחר בי ובמואיז .

איזה סיפור נשאר מן התקופה ששיחקתם יחד במועדון?

מואיז: יום אחד יוסי בנאי אומר לי, תשמע חיברתי מערכון על רופא שמטפל בפציינטים במרפאת שיניים. אני רוצה שתהיה חלק מהמערכון. אתה תהיה הפציינט. הרופא מספר לפציינט על נשים שהוא מטפל בהם, והיו רמיזות עוקצניות. וברגע מסוים הוא מדבר על אישה מסוימת, והיה עליי לקפוץ ולומר, הלו, זאת אשתי...ואל תשכח, היינו אז ילדים.

מה אתם זוכרים מילדותכם המוקדמת, לפני שגרתם סמוך לשכונה של יוסי בנאי?

מואיז: מעניין צירוף המקרים כיצד בכלל הכרנו. משפחת בנאי גרה בתוך השוק ברחוב האגס בדירת גג, וגרה צמוד אליהם על הגג משפחת בנימיני. אברהם ורחל בנימיני. הם היו קרובי משפחה שלנו. ביקרנו אצל הדודים שלנו וכך הכרנו את יוסי.

סימון: נולדתי בבית ישראל הישנה, בשנת 1932. לאבא הייתה חנות מכולת בשכונת מאה שערים. בטקס הפדיון שלי היה הרב קוק בכבודו ובעצמו, וזו הייתה זכות גדולה, כבוד גדול. הרב יואל משה סלומון ביקש ממנו, שיבוא לנהל את טקס פדיון הבן בבית שלנו.

איך הייתה ירושלים של אותה תקופה, מה עבר עליכם?

סימון: האימא שלנו גדלה בימין משה, ומשפחתה הייתה דור עשירי בירושלים, ואגב גם משפחתי מצד אבי הייתה דור עשירי בירושלים. מלח הארץ. אימא ואבא היו בוגרי בית הספר אליאנס. שנה לאחר שנולדתי, נולד אחי מואיז. כמו שהיה מקובל אז, הלידה התרחשה בבית, יולדת הגיעה לביתנו. לאחר מכן נולדו האח פיני והאחות מתי.

מואיז: בשנת 1935 עקרה המשפחה לקריית משה, ובתקופה זו המצב הכלכלי היה קשה מאד, חיינו בעוני, ואבא נאלץ לסגור את המכולת. היו פרעות דמים והיה קשה מאוד להורים, ובשנת 1938 עברה המשפחה לימין משה, שכונה ראשונה מחוץ לחומות. חיינו בפחד, היו פרעות, הבתים היו ללא חשמל, רק מנורות נפט, שאבו מים מן הבורות, גרנו משפחות אשכנזיות וספרדיות זו ליד זו.

סימון: המצב הלך והורע, והמשפחה נאלצה לעקור לשכונת משכנות ליד שוק מחנה יהודה, וגרנו שמונה נפשות בשני חדרים קטנים. זה לפחות היה קרוב לבית הספר. בשנת 1941 עברנו לשכונת זיכרון יוסף, שכונת הכורדים, וזו הייתה תקופת מלחמת העולם. אני זוכר כיצד כל השכונה נכנסה ללחץ, שֶמא גנרל רומל יביס את הבריטים ויגיע לארץ ישראל. זה היה בשנת 1943. כל השכונה התפללה בבית הכנסת כששערי ההיכל פתוחים.

האם נשארה נוסטלגיה לגוונים מסוימים של הילדוּת, שלא תשכחו לעולם?

מואיז: יש צבעים בילדות הזו שקשה למחוק. תפילת הבקשות בבית הכנסת, החוגים הדרמטיים בגן השעשועים, הימים שחיכינו ששׂדה החיטה יגיע לשעת הקציר, כי אז הפכו אותו למגרש נקי, ושם שיחקנו כדורגל. זו הייתה תקופה שונה, התרחצנו בגיגית שנקראה 'פַּאיילה' ולא הייתה אמבטיה.

סימון: צריך לזכור שזו הייתה ילדות שהייתה בתוך ההיסטוריה. גויסתי ל'הגנה' על-ידי אליעזר שמואלי, והיינו אז בסך הכול בגדנ"ע, גדודי הנוער. כשאני קורא את השיר על החזרה לסמטאות הילדות ולחברים הישנים, אני מרגיש שחיינו בתקופה מאוד צבעונית. ערך החברוּת, הגעגועים לנעורים ולשכונה. מעל לכל היה הקשר לחבורת הילדים, הקשר לאומה. כל זה היה חזק.

והמלים של השיר אכן מחזירים אתכם לימים ההם?

מואיז: מילות השיר עדיין מתנגנות בראש. הקטעים על קולנוע רֶקס, הרדיפה אחרי היונים על הגגות, על ההווי המיוחד, שבו הולכים בנעלי שבת ועם כובע בּרט. השיר מספר ומתאר תקופה שלא נוכל לשכוח.

למרות כל הקושי בשנות הילדות, הכול נשאר קסום. קשה לשכוח את החיים בקהילה, את החברות בין בני עדות שונות. את האווירה המיוחדת כשלקחו את סירי החמין למאפייה. לעולם לא אשכח כיצד נשׂאנו את הסירים לתנור השכונתי, ואת השיירה בשבת לסעודת השבת.

סימון: מואיז צודק, אלה דברים שהיו רק אז. השיירה עם סירי החמין. איך אפשר לשכוח? לא פעם החליפו בסירים, והגענו לבית עם סיר של משפחה אחרת. ריח החמין אכן הגיע למרחקים, גם ריחה של אותה ילדות לא נמוג. ריח הילדות העשירה כל כך לא יימוג לעולם.