להרחיב מעגלים הפתוחים לכאבו של הזולת

כדי שהדרך לפיוס בין שני העמים, החיים כאן על אותה כברת ארץ, לא תעלה על שרטון של מבוי סתום, לא תעלה על שרטון של עימותי דמים חוזרים ונשנים, דרושה החלטה אמיצה של שתי ההנהגות, של שני הצדדים, להכיר זה בסבלו של זה. וזה צריך להתחיל מלמטה - מבתי הספר.

הערב נראה בטלוויזיה בערוץ הראשון שני הורים מוכי שכול, משני עברי הגבול החוצה בין עמים, אבל לא משני עברי גבול הכאב והשכול. כי שכול אינו חוצה כאב. לשכול יש אותו צבע קודר ברמאללה ובחיפה, בתל אביב ובשכם, בעיר עזה ובכפר עזה בפאתי רצועת עזה, ובוודאי שגם בשני חלקי ירושלים.

המפגש בין ההורים שכולים, בין משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, עושה צעד ננסי ראשוני לקראת מציאות חיים אחרת, כשאת הצעד המשמעותי יותר, הצעד המדיני, אנחנו מצפים שתעשינה ממשלות בעלות תעוזה פוליטית.

את המעשה הנחשוני של קבוצות הורים מוכי שכול משני עברי הגבול יש להרחיב גם לתחומי החינוך בבתי הספר, כדי שנגדל דור שיהיה פתוח יותר זה לכאבו של זולתו.

תלמיד ביריחו יקבל טקסט על חייה של קהילת יהודי בודפשט בהונגריה, שתוך פרק זמן קצר באמצע המאה העשרים מאות אלפים מבניה נורו, נשחטו, נשרפו, הוטלו למי הדנובה. לחשוף תלמידים למאוויים לאומיים של ניצולים מהשריפה להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל.

תלמיד בטולכרם יקבל טקסט על "קופסת גפרורים", שבטעות נקראה אונייה ועליה הצטופפו מאות רבות של אודים מוצלים מהשריפה באירופה. ילדים, נשים וטף. יותר מ"קופסת גפרורם" אחת טבעה, היו שהגיעו לחיפה ומשחתות בריטיות גרשו אותן לקפריסין, אך מסע הטלאות הסתיים בכך שהגיעו לבנות כאן את ביתם.

תלמיד בבית הספר התיכון דנציגר יתמודדו עם טקסט המספר את עברה של קריית שמונה לפני 1948. טקסט המספר על כך שחאלסה (כיום קריית שמונה) היה ישוב ערבי עם קרוב לאלפים ערבים ושטח של 11,280 דונם בבעלות ערבית. מדובר בכפר עתיק שכבר בשנת 1596 נמנו בו 160 תושבים. שנים רבות בתקופה העותמנית הישוב נעזב. במאה ה-19 שימשה חלסה כמקום מושבו של השיח' ערב אל ע'זארנה.

על-פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר בשטח המיועד למדינת ישראל. ב-15 באפריל 1948 הבריטים פינו את הישוב ומסרו לידי הערבים את מצודת המשטרה, הקיימת עד היום.

לפי ההיסטוריון בני מוריס בספרו "לידתה של בעית הפליטים הפלשתינים" עמ' 39 - הייתה בכפר מיליציה של המשמר הלאומי שמנתה 35-40 לוחמים ואלפיים תושבים, רובם מוסלמים ומיעוטם נוצרים.

בני מוריס מוסיף, שמנהיג הכפר, כמאל חוסיין שיתף פעולה עם הבריטים במרד הערבי ב-1936-39 ועמד בקשר עם ההגנה ומוסדות הישוב היהודי, הוא פנה לאנשי ההגנה כדי להגיע להסדר כניעה.

בקשת כמאל חוסיין נדחתה על הסף. רוב התושבים נסו, חלקם גורש ב-11.5.48. חלק הארי של התושבים ברחו לכיוון כפר הונין שעל גבול הלבנון ומיעוט, בעיקר נוצרים, מצאו מקלט בישובים בגליל.

במהלך 1948 נתפסו אכרים מחלסה, שבאו מכפר הונין לקצור בשדותיהם . לא פעם אירועים אלו הסתיימו בתקריות דמים במאבק נגד מסתננים. מאבק הנצרב בהיסטוריה הפלשתינית כמאבק על בית שנהרס.

הכפר על 259 בתיו נהרס. נשארו מסגד, המשמש כיום מוזאון (ברחוב ירדן), תחנת המשטרה, ביתו של כמאל חוסיין המשמש כיום מתנ"ס, ועל חורבות בית הקברות המוסלמי נבנתה בריכת שחייה.

על חורבות הבתים ההרוסים הוקמה מעברה לעולים, שבאו מתימן ומעירק.לישוב ניתן השם "קרית יוסף", היא קריית שמונה כיום.

בעיר ניתן למצוא עולים חדשים, שעברו את השואה באירופה ובנו בקריית שמונה את ביתם. עד היום חי ברחוב הרצל ב"בתים המודרגים" יהודי עם מספר על זרועו הנושא את צלקות אושוויץ. יהודי בן 90 רהוט מאוד בדיבורו. ניתן להביא מול עדותו הכואבת את העדות של ערבי-נוצרי, החי היום סמוך לכיכר המעיין בנצרת ובידו מפתח מבית סמוך למעיין בחלסה, שאינו פוסק לדבר על הבוסתן שהיה בחצר ביתו.

חשוב לקיים דיון בו יובא כאבו של יהודי, אוד מהשואה, שבנה את ביתו בקריית שמונה אחרי שנות אימה שם ואימת קטיושות כאן. אין הצדקה שלא יובא בפני הכתה גם הכאב של האחר. כאב של תושב המקום, אזרח מדינת ישראל, החי היום בנצרת ובידו מפתח לבית ולבוסתן, שהיו בין מה שהיום שכונת אשכול ובין שכונת שפרינצק.

בהתמודדות הזו יש גם להעמיד את התפקיד הקשה, שהיה לאנשי חלסה ב-1.3.1920 ברצח שמונה חברי קבוצת תל חי באותם ימי מאורעות הדמים, שנבעו מהסכמי סיקס-פיקו, אירועי דמים כתוצאה ממאבק על שליטה בין צרפת ובין בריטניה, כאשר תושבי האזור שהיו נאמנים למלך פייצל בדמשק, התנגדו להחלת השלטון הצרפתי עליהם, ונלחמו בצרפתים שניסו בכוח להשתלט על האזור. בכל המאבק הזה אין לקבל את טבח השמונה בתל חי, שהיה מעשה מתועב.

------

חובה עלינו לגדל אזרחים פתוחים לקריאת טקסטים, המביעים גם את כאבו של האחר. הבנת האחר חשובה לבניית גשרים, שחייבים לבנותם על פני מציאות תהומית מדממת במלחמות אין קץ. גניזת ספרים - המגוללים את כאבם של שני העמים החיים על אותה כברת ארץ - מחטיאה את היעד החינוכי.