"מפלגת התקשורת" אשמה במשבר

יוזמת "החקיקה" השקופה והפסולה של קבוצת חברי כנסת, ובהם איתן כבל, איילת שקד ואילן גילאון, שמטרתה פגיעה וסגירת העיתון ישראל היום שהצליח לשבור את המונופול של ידיעות אחרונות בשוק התקשורת, חושפת את עומק המשבר בכל כלי התקשורת.

כל נאמני הדמוקרטיה, בעלי הערכים והנאמנויות לחופש הביטוי ולפלורליזם תקשורתי, חייבים להתנגד ליוזמת ה"חקיקה" הזו. אני מצפה שבראש המתנגדים יעמדו עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי הרוח, ללא מורא וללא פחד.

יוזמי ה"חקיקה" העלו "נימוקים" אבסורדים, לפיהם ישראל היום מסכן את הדמוקרטיה וחופש הביטוי. טיפשות והבל. כדי להבטיח את הדמוקרטיה "האמיתית" והעיתונות "החופשית", על-פי תבונתם של הח"כים, הייתי מציע להם לחזור ולהוציא לאור את עיתוני העבר המפלגתיים בתשלום. "דבר" (מפלגת העבודה של איתן כבל).
"על המשמר"(מפם-מרצ של אילן גילון). "הצופה"(מפד"ל, בית יהודי, של איילת שקד).

המשבר בתקשורת גם בגלל חלק מהעיתונאים

המשבר הפנימי בו מצויה התקשורת בתחום הכלכלי והמקצועי, קיים ומחריף הן בעיתונות והן בטלוויזיה, גם במסחרית הפרטית וגם בציבורית.

המשבר לא רק בגלל האינטרנט. לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת. לא רק בגלל החינמון ישראל היום. לא רק בגלל מספרם הקטן של המנויים הקבועים בעיתונים. לא רק בגלל תוכניות הזבל וההבל בטלוויזיה המסחרית,כולל תוכניות הריאליטי שהן בפועל רעלTV(רעלטיווי) ואפילו לא "באשמת" הממשלה.

המשבר בתקשורת גם באשמתם של חלק מהעיתונאים שהפכו אותה ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות והקבוצות החברתיות. חלק מהעיתונאים הפכו את התקשורת שבה הם שולטים, ללא ביקורת ציבורית אמיתית, ל"מפלגת התקשורת". חלק מהתקשורות איבדה את שיקול הדעת המקצועי של אתיקה מחייבת לטובת אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואישיים.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה הפכו ל"מפלגת התקשורת"

חלק מהעיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית אישית תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי רק לעצמם ועוסקים בחופש הביזוי של כל האחרים. הם תובעים את חופש הדיווח לעצמם, אבל עוסקים בחופש הכיסוח של זולתם. הם מתפארים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה (זה נכון), אבל הם גם כלב שנושך את הדמוקרטיה(גם זה נכון). הם באמת מעצבי דעת הקהל(זה נכון), אבל הם גם הורסי דעת הקהל(גם זה נכון).

"שיקולים מקצועיים" אצל חלק מהעיתונאים הם אליבי שיקרי להטיות ולמניפולציות של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.

מלחמת המעמדות בין העיתונאים

לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט ובתקשורת בכלל, נחשפת האמת כולה על מה שקורה בתוכה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה בנושאים ארגוניים, מקצועיים, אישיים ופוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית, ללא שום בקרה עצמית, כאשר ערוץ 10 היה על סף סגירה (פעמיים) הבראנג'ה התגייסה להצלתו, תוך "האשמה" של הממשלה. ואילו עתה כאשר ועדת לנדס, המורכבת מאנשי תקשורת המליצה לסגור את רשות השידור ולפטר 1000 עובדים, העמיתים שלהם, כל שאר העיתונאים שותקים ולא מתגייסים לטובתם. מדוע?

מסתבר שבקרב העיתונאים מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי נסבלים ומלחמת שנאות אישיות על-רקע יוקרה והשפעה. כמה מגישי חדשות, מזג אוויר וכוכבים לסוגיהם, משתכרים כמו בבנקים, ואילו רוב שאר העורכים, הכתבים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם הצדק החברתי בתוכם?

שכרון הכוח של העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים מנסים ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האומנם? כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם, הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם הם שיכורי הכוח ומלאי התנשאות, ציניות ולעג ארסי כלפי הפוליטיקאים. הם קובעים מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"פוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של העיתונאים עם האג'נדה, הם הופכים ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח הקבוע: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! מקרתיזם!

הגזמות שקריות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. בגלל כתיבה שכזו והתנהלות שכזו, הציבור מסתייג ולא אוהב עיתונות שכזו.