בין מוזס, אדלסון ויצחק

במאמרו של יואב יצחק "בין מוזס ואדלסון", הוא מצטרף למעשה לאלה המבקשים להפסיק את הפצתו חינם של ישראל היום.

לידיעתו של יצחק ולידיעת הקוראים, ישראל היום אינו החינמון היחידי המופץ בישראל: בצד עשרות המקומונים מופצים גם עיתונים בתפוצה ארצית, "ישראל פוסט" בבעלות אלי עזור ודודי ויסמן, וגם הקוזק הנגזל ידיעות אחרונות החל בשנת 2011 להפיץ חינם מהדורה מקוצרת בתחנות הרכבת באוניברסיטאות ובמקומות ציבוריים רבים, בנוסף לסופי השבוע בהם מופץ חינם ידיעות אחרונות בתחנות דלק ובמוקדים רבים נוספים.

ראוי להזכיר גם את החינמונים שנסגרו בשל חוסר עניין של הקוראים: "24 דקות" של קבוצת ידיעות אחרונות ששרד רק שנה וחצי 2008-2009, והחינמון "ישראלי" שהחזיק מעמד מ-2006-2008.

מבחנו של עיתון שיהיה חינמון או נמכר הוא ראשית הכול הציות לחוק העיתונות (מניעת הסתה ופרסומי תועבה, אי-פגיעה בבטחון המדינה, הימנעות מעידוד הפשיעה וכו'). המבחן השני של עיתון הוא מבחן הקוראים: ויעידו התורים ליד מרכזי החלוקה של ישראל היום המאיימים על "העיתון של המדינה".

במדינה דמוקרטית יש לאפשר חופש ביטוי לכל ביטאון בתנאי שאינו פוגע בחוקי המדינה, כל הנימוקים המגויסים למען מניעת הפצתו חינם של עיתון כזה או אחר הם נימוקים אינטרסנטיים כלכליים ואו/ פוליטיים והם פסולים מעיקרם.

עבדכם הנאמן מעודד באופן מעשי את ישראל היום, נרשמתי כמנוי המקבל את העיתון מדי בוקר במפתן ביתו בצד ידיעות אחרונות, במטרה ללמוד על המתרחש משני צדי המטבע כשלכל אחד מהעיתונים אג'נדה לגיטימית משלו.