מנהג מוזר יש לנציב תלונות הציבור על שופטים: את החלטתו בתלונה על שופט, הוא שולח למתלונן כשבראש ההחלטה מתנוססת הכותרת "סודי - למכותב בלבד". מכותרת זו משתמע, שאסור למתלונן לומר מילה על ההחלטה ואף לא להודיע לציבור שתלונתו נדחתה (וזה הרי המצב בדרך כלל).
האם מנהגו של הנציב חוקי? לדעתי לא. סעיף 13 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים קובע:
"(א) הנציב, עובדי הנציבות וכל אדם אחר שבעזרתו מבצע הנציב את תפקידיו חייבים לשמור בסוד כל ידיעה שהגיעה אליהם עקב עבודתם, לא לעשות בה שימוש ולא לגלותה לאחר, אלא לשם ביצוע תפקידיהם לפי חוק זה; העובדים יחתמו על כתב שמירה על סודיות עם תחילת עבודתם.
"(ב) על-אף האמור בסעיף קטן (א) רשאי שר המשפטים או נשיא בית המשפט העליון, לקבל לידיו, לפי דרישתו, עותק מכל חומר או מידע המצוי בנציבות שהושג במסגרת פעילותה, ואולם חומר או מידע לגבי תלונה מסוימת יימסר לאחר שהטיפול בה הסתיים.
"(ג) הנשיא והשר כאחד רשאים להתיר פרסום פרטי תלונה מסוימת על שופט, כולם או חלקם, שהטיפול בה הסתיים."
סעיף 13(א) מחיל חובת סודיות רק על עובדי הנציבות, ומי שמסייע בידם לברר את התלונה. אין חובת סודיות על המתלונן. משרד המשפטים פרסם בשנת 2011 הצעת חוק לתיקון הסעיף, לפיה ייאסר גם על המתלונן לפרסם ממצאי בירור של תלונה, אלא אם קיבל אישור של הנציב.
מדובר בהצעת חוק הרת אסון. אפשר לומר הרבה דברים נגד ההצעה, ואומר את הדבר המרכזי: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". שקיפות המינהל הציבורי היא הערובה הטובה ביותר לטוהר המידות ולתקינות פעילותו. מהלכים שמתקיימים בסתר וללא מורא הביקורת הציבורית, עלולים להיות נגועים בשחיתות ומשוא פנים. יש לקוות שהסעיף המוצע לא יתקבל, והכנסת תעדיף את עקרונות הדמוקרטיה ו
חופש הביטוי.
ומה באשר למנהגו המוזר של הנציב? מתברר שהנציב פירש את סמכותו באופן שמותר לו לאסור על פרסום טיפולו בתלונה גם על המתלונן. כך עולה מדברי ההסבר להצעת החוק. ואולם, לא ברור מכוח מה פירש כך את סמכותו. המתלונן נהנה מחופש ביטוי ולא מקובל לפרש חוקים באופן שמצמצם את חופש הביטוי, אלא בדיוק להפך.
הנציב החדש, השופט בדימוס
אליעזר ריבלין, התפרסם בציבור כמי שהגן על חופש הביטוי בשבתו בביהמ"ש העליון. אלא שעל פניו, הוא לא מיישם על עצמו בתפקידו החדש את העקרונות שבהם דגל.
