הטרמפיאדה באלון שבוּת וצוואת רועי רוטברג <br>

זה שבועיים שנפשנו אינה שוקטת. מאז החטיפה ביום חמישי 12 ביוני 2014 נַפשנו נסערת. כאן ממש קרוב לבית שלי בצור הדסה, כאן בטרמפיאדה של אלון שבות קיבלנו תזכורת שהמאבק הפלשתיני לגרש אותנו מכאן לֹא תם. זה בעצם הסיפור האמיתי.

אויבינו רוצים באמצעות הטרור לשבור את רוחנו ולהביא בהתשה מתמשכת לכליונו של המפעל הציוני. לא קְרב על גבולות יש כאן, לא ויתור טריטוריאלי כזה או אחר הם רוצים. ההתפכחות קשה היא: הם רוצים הכּול.

יצאתי לצומת גוש עציון לקְנִיות כאירוע שגרתי וביקשתי לראות את הטרמפיאדה שממנה נחטפו שלושת הנערים. בּררתי ושאלתי וראיתי את המקום: אתה מביט והכול נראה לך בנאלי לחלוטין. כמה קשה היא ההתפכחות שזו גם הבנאליות של הרוע: רכב עוצר, שלושה צעירים יהודים עולים בתמימות לטרמפ, וחיי כולנו נקלעים לסערה גדולה ולהזדהות עם שלוש משפחות כואבות. שלוש משפחות מצפות לאייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער. כאן ממש זה קרה ליד "אלון שְבוּת", והשְבוּת שלנו- שִיבת ציון שלנו היא העילה לאֵיבה הערבית שאינה פוסקת.

קשה לשכוח שבַּתקופה שבּה בוצעה "ההינתקות" (קרי: הגירוש), אמרו לכולנו את המילים היפות מכול: "המצב יהיה טוב עכשיו, כי הראינו שאנו מוכנים לוותר. אנו בדרך לפיוס עם שכנינו, המקומות שפינינו מיהודים יהיו לשכונות מגורים של פלשתינים, וזה יסלול את הדרך לדו-קיום ולפיוס הדרגתי".

המציאות הייתה חדה ומהירה יותר: החמאס התחזק ועלה לשלטון, המקומות שפּינינו היו לקינֵי טרור ולבסיסי משלוח רקטות וטילים. אנו חיים מאז תחת קסאמים וגראדים, תחת התעצמות של הטרור כלפי יהודים. חלום השלום נגוז, הענן הוורוד השחיר וחלום הפיוס שָקַע בַּבּורות שבהם נחתו הטילים ולא קם משם. השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט ממשיך לשחוט. ואנו יודעים: "כי לא ניסוג מפה, ודרך אין אחרת. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" (נ' אלתרמן).

יותר ויותר מתחדדת בנו ההכּרה שכאשר שַבנו לכאן לאחר גלות ארוכה ידענו ששִיבה לריבונות ולעצמאות משמעה שעליךָ גם להרוג וליהרג כדי להגן על קיומךָ. התפיסות הנאיביות שליוו את ראשית הציונות שתימָצא דרך לפיוס בין העמים התנפצו עם השנים. לא קל לכתוב את הדברים הללו. כל מי שמעלה הרהורים כאלה נשאל מיד: "הלנֶצח תֹאכל חרב?" גם מי שמוּדע למציאות האכזרית של חיינו מתקשות שׂפתיו לומר: כֵּן.

למרבה הצער, תשובה מפוכחת אומרת: כל עוד הערבים אינה מוכנים להכיר בנו כמדינת לאום של העם היהודי, והם רואים במדינת ישראל כולה טריטוריה ערבית כבושה ולא מדינה חוקית וריבונית, המאבק יימָשך. החמאס אינו מבטל את האמנה שלו שמשמעה: הסכסוך יסתיים רק על חורבות המפעל הציוני כולו. עלינו להיות מפוכחים: כאן זה לא קו הגבול בין בלגיה והולנד וגם לא בין צרפת לגרמניה. זו תובָנה קשה מנשׂוא, אך זו האמת.

אנו נאלצים שוב ושוב לזכור את הרצח של רועי רוֹטבּרג הי"ד, שנרצח ביום 29 באפריל 1956 (הייתי אז בן שמונה ואני עדיין זוכר זאת). רועי בן ה-21 נרצח בנחל עוז, על גבול רצועת עזה. הוא יצא לשׂדות להגן על יישובו והאורבים רצחו אותו. ההספד של משה דיין, שהיה אז הרמטכ"ל, הפך מאז לטקסט מכוֹנֵן של חיינו כאן, קול כואב של הגורל הישראלי. יש בו צוואה של רועי רוטברג מפיו של הרמטכ"ל.

וכך אמר אז משה דיין:

"אתמול עִם בוקר נרצח רועי. השֶקט של בוקר האביב סִנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.- - -

לא מן הערבים אשר בעזה, כי אם מעַצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עָצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומִלראות את יִיעוד דורֵנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?

מעֵבר לְתֶלם הגְבול גוֹאה יַם של שׂנאה ומאוויי נקם, המצפּה לַיום בּו תַקהה השַלווה את דריכותנו, לַיום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו.

אלינו ורק אלינו זועקים דְמי רועי מגופו השסוע... נָדרנו כי דמנו לא ייגר לשוא, ואתמול שוב נפתֵינו, הֶאזנו והֶאמַנו.

את חשבוננו עם עצמנו נעשׂה היום. דוֹר הִתנַחלות אנו, ובלי כּובע הפּלדה ולוֹע התוֹתח לֹא נוּכל לטַעת עץ ולבנות בּית. אל נֵירתע מלראות את המשׂטמה המלַבּה וממַלאת חַיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו. אל נסֵב את עינינו פֶּן תֵּיחלש ידינו. זו גזֵרת דורנו. זו ברֵירת חַיינו - להיות נכוֹנים וחמוּשים, חזקים ונוּקשים, או כּי תישָמט החֶרב מאֶגרופנו- וייכָּרתו חיינו.

רועי הנער אשר הלך מתל אביב לבנות בֵּיתו בשערי עזה להיות חוֹמה לנו, האור שבליבו עיוור את עינָיו ולֹא ראה את בְּרק המאכלת. העֶרגה לשלום הֶחרישה את אזניו ולא שָמע את קול הרֶצח האורֵב. כָּבדו שערי עזה מכְּתפיו וַיוּכְלו לוֹ."

נזכור את דבריו של משה דיין: דור התנחלוּת אנו. משׂימתה של הציונות הייתה מאז ומעולם להתיישב בארץ, להגן על קיומנו כאן ולא לתת לרוחנו להיות מובסת. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. הטרמפיאדה באלון שבות באה להזכיר לנו שהמאבק לא תם.