קץ הסכסוך (לא סופי)

עדיין לא ברור מה הוכרז פעמים רבות יותר: תחילתו האחרונה של קץ הסכסוך או מותו הסופי והמוחלט של כבוד היו"ר. מה שכן ברור הוא שהסכסוך רווי הדמים והסבל הזה רווי לא פחות גם בבלבול ובמעשי חלמאות.

אבי האבסורדים הוא ככל הנראה הענקת פרס נובל לשלום לטרוריסט ידוע שם, שיא שכמובן קשה מאוד לשבור. ואולם האתגר הגבוה אינו חדל להצית את דמיונם של מתחרים רבים המשתוקקים להיות אלו שיצליחו לשבור אותו.

התשוקה לשלום (החיובית לכשעצמה), סחפה חובבי שלום רבים וטובים למחוזות מעוותים לחלוטין: לא נוכל לשכוח איך הם ייבאו אלינו את חתן הפרס ביבוא אישי, הרימוהו מתהום הנשיה והפכו אותו ליקיר אומות העולם. כה חרדים הם היו לשלומו עד כי כל התעטשות שלו הדירה שינה מעיניהם פן חלילה יצטנן. ראויה לציון גם הקפדתם לשמור על "שמו הטוב" (רק מעניין מה זה שם רע)...

לא נשכח איך הם טרחו לקפץ ולכרכר סביבו ללא הרף כדי שחלילה לא נידרדר למצב בו אחת הקפריזות שלו לא תמומש, מה שהיה עלול להביא בחטף את הקץ על התהליך השברירי שלמענו כה עמלו. היום זה מצחיק אבל אז הם כמעט התעלפו מפאניקה כשהפציצו את מסוקיו, ומיד הילכו עלינו איימים כי הינה אבוי עוד מעט קט יגבר חרון אפו והשמיים יפלו עלינו.

אם חשבתם שזה האבסורד, אז זהו שלא. החלק המשעשע באמת בכל העניין הוא שעם לכתו הם דווקא התעשתו מהר מאוד. בלי להתבלבל, להניד עפעף או למצמץ הם הסבירו בהתלהבות: שישו וגילו, הינה סוף סוף הוסר המכשול לשלום...

והינה ערפאת עבר, אבו עמר חלף הלך לו, התאנה חנטה פגיה, אבו מאזן מתחיל ללבלב. עם כל הכבוד לאגף אבטחת האישים בשב"כ הפלשתיני (ונניח שיש), עדיין לא בטוח שכבוד היו"ר הטרי ירשה לעצמו לצאת באמת כנגד הטרור. אחת הטעויות שלו היא הצהרתו כי הפיגועים פוגעים באינטרס הפלשתיני. הפיגועים אכן מקשים על ההגעה לשלום, ואולם מטרת הפלשתינים היא לא שלום אלא שטחים (תזכורת קלה עבור מי שהספיק משום מה לשכוח). היום כבר מותר להודות שהאלימות משתלמת: הדבר היחיד שהצליח להביא לפלשתינים פירות הוא הטרור.

טיעון נפוץ המוגש לפתחנו הוא שלפלשתינים יש הרבה יותר פצועים והרוגים. טיעון מנצח זה אכן היה מצליח להותיר אותנו נכלמים ומבוישים אלמלא התעוררה השאלה הבלתי נמנעת: ממתי בדיוק קובעים אחריות למלחמה על-פי מספר הנפגעים? האם יש פטנט חדש ולא הודיעו לנו?... הטעות האריתמטית פשוטה: במלחמה לא מחסרים נפגעים אלא מחברים. מי שאחראי למלחמה ולכל קורבנותיה (משני הצדדים גם יחד) זהו אותו צד שגורם לה, רוצה בה, מתעקש עליה ומסרב לכל פשרה. האם ברגע שגם הוא נפגע מהמלחמה שלו, פתאום הוא כבר אינו אחראי לה?

פעמים רבות יש באמת דיונים מורכבים, דוברים אינטיליגנטים מעלים טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן ובאמת קשה מאוד לשפוט מי צודק, אבל כאן יש לנו מקרה פשוט וברור ולמרות זאת עדיין מתבלבלים. מדוע פרצו מלחמות ישראל, האם לא משום שארצות ערב רצו לחסל אותנו? בוודאי, אז מה פתאום מגיע למי שקם עלינו לכלותנו ליהנות ממלחמה עם "ביטוח": אילו ניצח - היה רוצח ויורש אותנו, אבל מאחר והפסיד - מוטלת עלינו החובה לדאוג שלא ירגיש עצוב ומקופח...

העולם הערבי סירב להשלים עם החלטת האו"ם על הקמת המדינה ומאז הוא אינו חדל לנסות לסלקנו מכאן, קצת קשה להבין מדוע הוא משוכנע שעלינו לפצותו. לפחות מבחינה מוסרית היינו מצפים ממנו להודות לנו על-כך שלא עשינו לו בדיוק את מה שהוא התכוון לעשות לנו. צריך לומר בבהירות: העולם הערבי הוא זה שיצר את הבעיה, באופן טבעי הוא כמובן זה שצריך להיות אחראי לפתרונה. עם כל הצער והאמפתיה אבל מי שקם עלינו להשמידנו אינו יכול לייבב שזה כואב.

אילו העולם היה מתנהל על טהרת הצדק והמוסר הטבעיים מן הסתם היינו זוכים ליהנות מן המחזה הסוריאליסטי הבא: משלחת של נציגי החמאס ג'יהאד היתה מגיעה לפגישה בלשכת רוה"מ, מעניקה לו שי צנוע ומודה לו מקרב לב על התנהגותה של ישראל כלפי ערביי פלשתינה. שרון היה משפיל מבטו ועונה במבוכה: "אין בעד מה, באמת לא הייתם צריכים, בסה"כ רצינו להקים מדינה בשלום".

אכן עצוב להתעורר לקרקע המציאות, אך למרבה הצער העולם איננו מתנהל על-פי טהרת הצדק והיושר הטבעי. לכן במקום להתרגש מכך שאנחנו מתנהגים אחרת מהם כשאנחנו מנצחים, הם דווקא מעדיפים להאשים אותנו בכך שבמקום להכנס בנימוס לים העזנו בעוונותינו לתקוף אותם בחזרה, ועוד לנצח. עד כאן הכל טוב ויפה (או אם תרצו רע ומכוער), אבל זה ממש לא אומר שגם אנחנו חייבים להצטרף אל קהל המרחמים עליהם.

פסטיבל האבסורד הטראגי-קומי הזה מקומו באגדות ולא במציאות. עד שהוא יעבור לעולם שכולו היסטוריה לא נותר לנו אלא להציג בפשטות את האמת העירומה כהווייתה, זאת גם אם הגירסה המעוותת היא זו המקובלת בשלב זה, משום מה.