שתיקת הכבשים פרשת חטיפתם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, מעמידה בפנינו כעם, אספקלריה מוסרית שאין חדה וברורה ממנה. שלושה נערים, שחייהם הקצרים ומותם האכזר, חשפו את התהום הרובצת בין רוב העם המבכה וכואב את הרצח, לבין מיעוט יהיר ואובד דרך, מחנה שמאל-קיצוני מתנשא, "יפה נפש" יומרני, המתנכר לכל משאת נפש יהודית וציונית, מיעוט צעקני בעל לשון זדונית, לשון המאשימה תמיד ותדיר את בני עמה בעוולות נגד אומת האויב הערבית, השואפת לג'נוסייד של העם היהודי בארצו.
על סופר אחד, ממנהיגיו הרוחניים של המחנה הזה ברצוני לדבר, ברוח דבריו של עמוס הנביא: על שלושה פשעי עוז, ועל ארבעה לא אשיבנו: על מאסו בצדקת עמנו, על מכרו בכסף דיבת ארצו, ועל עמדו לצד האויב - מחלנו. אך על שתיקתו, שתיקת הכבשים, השומעות את טבח הבנים במוקד 100 ומחרישות, לא אשיבנו,
לא נסלח ולא נשכח לך, עמוס עוז. זכור מי הם בני עמך בבואך לחרוץ את שבט לשונך, ובכינוי "ניאו-נאצים" שאתה מכנה נערים יהודים, המציירים גרפיטי פוליטי ואידיאולוגי, מעשים שהם כאין וכאפס לעומת ההסתה הגזענית האנטי יהודית המתמשכת לרצח העם היהודי מצד כל הארגונים הפלשתינים, הסתה שמביאה לרצח של ממש. על אלה, מחריש אתה ושתיקתך - חרפת מוסריותך!
למה זה ישבת בין הכבשים השתקניות, ועל הטבח הנורא החרשת, עמוס עוז?! למה זה ישבת, שותק בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרי הרוצחים ושותפיהם בקרב ערביי ישראל והשטחים, אלה המברכים באצבע משולשת, רוצים לומר בלעג זדוני נקלה: "הנה שלושה
גלעד שליט בידינו".
שתקת למשמע חרפת רשעותה של חברת כנסת ישראל, המחזקת את ידי החוטפים המרצחים, החרשת למראה מחלקי סוכריות הדם, ומצהלות האספסוף בעזה ובחברון, חלחול ואום אל פאחם. סתמת פיך, עמוס עוז לשמע דבריו של סטודנט ערבי בפקולטה לרפואה בטכניון, הרואה ברצח שלושת הנערים "משחק כדורגל", שבו לדברי ההסתה שלו, "פלשתין הבקיעה היום שלושה שערים, למרות שהיא לא במונדיאל..."
לחישת הנחשים את לחישת הנחשים הארסיים יכול היה כל העולם לשמוע בקלטת מוקד 100 של שני המרצחים המתועבים שחטפו את הנערים בחשכת הלילה, מחופשים ליהודי חובשי כיפה: מרואן קוואסמה ועמאר אבו עיישה.
נער יהודי רך גיל, גיל-עד שער בן 16, בעודו יושב במושב האחורי עם שני חבריו, אייל יפרח, נפתלי פרנקל, יזם שיחת מצוקה והספיק לומר בה: "נחטפתי, עזרו לנו!" לשמע הדברים נדרכו המרצחים הערביים מארגון החמאס, והורו בלשון אכזרית, קצרה, נאצית ומטילת אימה: "ראש למטה". לא רק להרכין את הראש בכניעה, בקשו המרצחים חמושי האקדחים, להקל על הרצח בקשו, כדרכם של הטרוריסטים הערביים לרצח אויביהם, שיעים בסונים וסונים בשיעים, באשר הם, בעזה, בסוריה, בעירק.
שלושת האימהות של הנערים אמרו שמול הרשע הזה, העמדנו פוסטר נגדי של אהבה, אהבת האדם באשר הוא, אחדות העם, שיתוף באחווה מוסרית שאין נעלה ממנה. לראשונה מאז תקופות מחלוקת ארוכות ימים, השיבונו הנערים ובני משפחתם לימי אחדות ואחווה, של "להיות ביחד", של סולידריות יהודית אותנטית שכה התגעגענו אליה.
ומנגד, בשעה קשה של משבר מוסרי וחרדה לגורל הנערים, רואים ערביי ישראל את עצמם, חרף כל הטוב שהמדינה היהודית השפיעה עליהם, כחלק מן המרחב המוסלמי ערבי המקיף אותנו, מהללים את שפך הדם הבלתי נדלה, משבחים את החטיפה, כשם שהם מקבלים באדישות את מלחמת האזרחים המתחוללת בין פלגי האיסלאם, את סבלם הקשה של מיליוני הפליטים, ואת האכזריות הבלתי אנושית שבה נערך הג'נוסייד הזה בין העמים המוסלמים באזור לבין עצמם.
ומול הסדום הערבית מוסלמית הזו, ניצבת מדינת ישראל החופשית, הדמוקרטית, היציבה והפורחת, המעניקה לאזרחיה הערביים, יותר מזכות בחירה ונציגות בכנסת לתושביה הערביים, היא זו הנותנת להן מגן מפני רצח והרג המתחולל לנגד עיננו במדינות השכנות, מגישה עזרה אנושית בלא מחיר, לסורים הנפצעים במלחמה האכזרית המתחוללת בסוריה.
אבל ערביי ישראל, רואים כדבר מובן מאליו לירוק לבאר ממנה הם שותים, ורבים בתוכה הם המייחלים לחיסולה ולחורבנה, מאלה המעטים המברכים על קיומה. ואולי, נמצא צדיק אחד בסדום, נער בן 17 מאום אל פאחם, בן למשפחת זועבי - נצר לאותה ח"כ זועבי, מאררת מדינת ישראל ומהללת רוצחי בניה. זועבי הנער הערבי, הוא משכיל, הומניסט, דובר רהוט בעברית, ערבית ואנגלית - נער אמיץ שאיננו חושש לומר את דברו - זה הגורר, איך לא? איומי רצח מצד בני עמו הערבים.
כך נקלעת ישראל הפורחת לקריסה של העולם הערבי לתוך עצמו, משל חור שחור הבולע לתוכו את העולם הערבי מוסלמי במאבקים מחריבי כל, ולחורבן אנושי שאין חמור ממנו מאז תום מלחמת העולם השנייה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
