הפסקת האש: חשיבות הצריבה התודעתית

בספרו 'סיפורו של חייל' כותב הרמטכ"ל המנוח רפאל איתן, רפול ז"ל, על הפסקת האש עם אש"ף בשנת תשמ"א, 1981, אחרי שבועיים של חילופי אש מתמשכים בין צה"ל לאש"ף. הפסקת האש התייחסה להפסקת ירי קטיושות מדרום לבנון (מי חשב אז על חיזבאללה?): "באביב ובתחילתו של קיץ 1981 היה מצבם של המחבלים בכי רע: הרסנו להם את התשתית בלבנון. השיא היה תקיפת המיפקדות בביירות. המחבלים נשברו. היו בידינו גם אז הוכחות נחרצות לשבירתם. הם נזעקו אל הסעודים, תבעו מהם פעולת הצלה מיידית, בנוסח: 'אם לא תביאו לנו הפסקת אש תוך 48 שעות, המהפכה הפלשתינית מתמוטטת. זכר לא יישאר ממנה'. הסעודים הזעיקו את האמריקנים. המכבש התחיל ללחוץ.

"בעוד המחבלים תובעים מן הסעודים להצילם, הסעודים לוחצים על האמריקנים והאמריקנים מפצירים בממשלת ישראל, הלכתי אל בגין והפצרתי בו לא להסכים. 'הם הרוסים' – אמרתי לו – 'הגשרים, הבסיסים, הבונקרים, המיפקדות, מחנות האימונים, פתחי מערות המסתור שלהם, הכל הרוס. הם קרובים מאוד להתמוטטות מוחלטת. אסור לנו להסכים עתה להפסקת אש ולהניח להם שהות להשתקם מחדש'. "בגין היה חסכן במילים. 'ישנן בעיות חיצוניות' – הסביר לי – 'ואנחנו איננו יכולים להתעלם מהן'. לא ראיתי טעם להוסיף דברים. דעתו של ראש הממשלה הייתה נחרצת. הממשלה החליטה להסכים להפסקת אש. ניתנה למחבלים שהות להשתקם. הם ניצלו מחורבן גמור. הפסקת אש זו הביאה את המלחמה הבאה בלבנון – ביוני 1982, כעבור שנה". סוף ציטוט.

סיבוב הדמים הבא

ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל מלמדת, שבכל פעם שהושגה הפסקת אש ללא צריבה תודעתית של הצד הערבי, כלשונו של בוגי יעלון בתקופת האינתיפאדה השנייה, היא שימשה מצע רך ונוח להתארגנות של הצד השני, הצד הערבי, לקראת הסיבוב הבא. כך היה בהפסקת האש עם מצרים במלחמת ההתשה בשנת 1970, שהולידה את מלחמת יום-הכיפורים, כך היה בהפסקת האש עם אש"ף ב-1981, שהולידה את מלחמת לבנון הראשונה. כך הציל הסכם אוסלו את אש"ף מקריסה מוחלטת בימים שהאינתיפאדה של שנת 87' הייתה בשלבי דעיכה סופיים, ואיפשרה לו לבנות את הכוח הנדרש לאינתיפאדה השנייה. כך היה ב'הודנות' השונות עם הפלשתינים וב'תהדיות' עם החמאס, כך בהפסקת האש שסיימה את מבצע עופרת יצוקה, שהניחה את היסודות למבצע עמוד ענן, וכך בהבנות שסיימו את מבצע 'עמוד ענן', שזרעו את זרעי 'צוק איתן'. בכל הפעמים הללו הפסקת האש הייתה רק פסק-זמן לקראת סיבוב הדמים הבא.

דווקא שתי המלחמות שנחשבות להכי פחות מוצלחות במלחמות ישראל, הסתיימו בהפסקת אש אסטרטגית, כזו ששינתה מהותית את המציאות. הראשונה – מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזו, אשר עד היום נחשבת לטראומה לאומית בישראל, הביאה להסכם שלום עם מצרים ששרד עד כה את כל המשברים, ולגבול שקט משך 40 בגולן, כל שנות השלטון המוחלט של משפחת אסד. השנייה – מלחמת לבנון השנייה, ששינתה מהותית את המציאות הביטחונית בימינו, נכון לעכשיו, והביאה עד כה לשמונה שנות שקט מוחלט, התקופה הארוכה ביותר של רגיעה ביטחונית בגבול הצפון מאז תחילת שנות השבעים. לשתי המלחמות הללו אפשר לצרף גם את האינתיפאדה השנייה, שהביאה את ההנהגה הפלשתינית אחרי מבצע 'חומת מגן' להבין את כשלון מתקפת הטרור בניסיון לתרגמו להישגים מדיניים.

בידי הממשלה האפשרות לקבוע כעת אם מבצע 'צוק איתן' יסתיים בעוד הפסקת אש שתשמש מצע לחידוש הלחימה בעתיד, או דווקא כמו מלחמת יום-הכיפורים ומלחמת לבנון-השנייה, שצרבו את התודעה בצד הערבי ושיכנעו אותו שמלחמה לא תשרת את מטרותיו האסטרטגיות.