בימים אלה

השבוע הייתי בחנות איקיאה בראשון לציון. כשנכנסתי, שמתי לב שבשורת הקופאיות היו מעט לקוחות. פחות מאשר זכרתי מביקורים קודמים בחנות. גם בתוך החנות הצפיפות נראתה לי פחותה. אין פלא, בימים אלה.

הגענו למסעדת החנות לארוחת ערב משפחתית ובעיצומה של הלעיסה, הופתענו לראות את עובדי המטבח והדלפקים ממהרים החוצה. התמיהה נפתרה כשרמקול החנות קרא ללקוחות לצאת למרחב המוגן ועובדי החנות הזעיקו אותנו לצאת.

התרשמתי מן היציאה השקטה והמסודרת אל המסדרונות ולמטה. ניגוד מוחלט לאופי הרעשן וההיסטרי שלנו. כשהעפתי מבט לאחור, ראיתי מסעדה ריקה מעובדים ולקוחות. רק משפחה אחת ישבה סביב שולחן והמשיכה בשיגרה. גם זה בניגוד מוחלט לאופי הישראלי.

הארץ - סוף

את עיתון הארץ אני קורא ארבעים שנה ויותר. אולי חמישים. אינני שלם עם הדיעות שהעיתון מעודד, אבל יש בו חלקים שונים ומגוונים. מכיוון שאני חסיד אדוק של חופש הביטוי, המאמרים שאינם נעימים לעיני, נכללים בקטגוריה של החופש. בית המשפט העליון קבע את הגבול בין דעות מעצבנות ובין הסתה ואני מכבד מאוד פסיקה (קשה) זו.

את מאמריו של גדעון לוי אני קורא לעתים. לא תמיד. הם קשים לעיכול. כך, פספסתי את המאמר הרעים לטיס, שזכה לקיתונות של ביקורת ציבורית. לא רק מצד טוקבקיסטים מגעילים, אלא גם על-ידי אישי ציבור, שדעתם מיושבת. המאמר הגיע אלי רק אמש בדוא"ל. קראתי ונדהמתי. "הם יושבים בקוק-פיט ולוחצים על כפתורים וג'וי-סטיקים, משחק מלחמה. גוזרי חיים ומוות"... וכן הלאה וכן הלאה.

היום התקשרתי להארץ והודעתי: אני מפסיק את המנוי. אני רוצה להדגיש, שגדעון לוי רשאי להחזיק בדעותיו. גדעון לוי רשאי לפרסם את דיעותיו. אני אינני חייב לקרוא אותן וגם אינני חייב לשלם בעד פרסומן.