מר קרי היקר - אנא, אל תתערב

הדברים הבאים הם מעין non letter גלוי למזכיר המדינה האמריקני, המגיע שוב לאזור מתוך כוונה להתערב בנעשה בו לא בהכרח בדרך קונסטרוקטיבית. דומה ששוב חוזרת ארה"ב לדוג במים עכורים ולנהל פוליטיקה קטנה וקטנונית, שבה מראית העין וסיסמאות-סרק מקבלים חשיבות רבה בהרבה מטיפול נכון ומועיל בשורשי הבעיות. כך, למשל, השגת הפסקת אש דחופה חשובה הרבה פחות מהשאלה מה יתרחש לאחר הפסקת האש, וכיצד יובטח שלא נימצא בעימות חוזר וחמור יותר תוך שנה או אפילו מספר חודשים. השגת אש דחופה עשויה להיות שגיאה חמורה אם תוליך להתפתחות כזו.

רוב הממשלים האמריקנים נכשלו בהבנת המזרח התיכון ומערכות יחסי הגומלין בו. הגדיל לעשות משטרו של הנשיא אובמה בקדנציה הראשונה שלו, שהמשיך בכך גם בקדנציה הנוכחית. המציאות העכשווית בעזה יוצרת הזדמנות לפתרון יסודי של הבעיה, וחוששני שמעורבות אמריקנית רק תקדיח את התבשיל. לאחר עשרות מקרים של התערבות לא קונסטרוקטיבית, רובם לא מוזמנים ע"י הצדדים "הניצים", והתחלה לא מעודדת בניסיון לערב בתהליך ההסדרה את טורקיה וקטר, אנו מבינים שאתה שוב מזמין את עצמך לביקור באזור ובישראל, במטרה לסייע ואולי אף להוביל מהלכים להסדר. בהנחה שאתה מעוניין לשמוע מה חושבים על כך לפחות חלק מהישראלים, אומר כך: נו שמחים לביקורך תמיד, אבל הפעם, אנא, אל תתערב.

אני משוכנע שאתה מכיר היטב את המזרח התיכון, ובכל זאת אומר כמה דברי-רקע מחשש שגם בתובנות יסודיות יש בנינו הישראלים לבינך הבדלי השקפות נכרים למדי. המזרח התיכון שונה במובנים רבים מזירות אחרות בעולם, אבל הוא אינו שונה בדבר אחד: הפסקה מלאכותית של מלחמה, שפרצה בגלל ניגודי אינטרסים מהותיים, שלא נמצאה דרך ליישבם במשך עשרות שנים ומספר רב של מערכות אלימות גדולות וקטנות, לא תפתור את בעיות היסוד. מול החמאס נדרשת הכרעה מהותית, והשעה היא שעת כושר לכך.

לשם שינוי נסה הפעם לשמוע מה אומרים הצדדים במקום להשמיע להם את דעתך, ונסה להסיק דווקא מכך את המסקנות האופרטיביות. אל תוביל מהלכים, אל תשכנע את הצדדים, אל תגלה סימני חוסר סבלנות ואל תסביר לכולם שאתה יודע טוב מהם מה הם רוצים או מה הם צריכים. אל תזמן את הצדדים למפגשי סרק שאליהם הם יגיעו רק מפני "כבודה של אמריקה הגדולה"; חכה שיבקשו ממך לעזור.

חרף העובדה שאתה הוא נציגה של המעצמה העולמית החזקה ביותר (עדיין), אל תשחק אותה כל-יכול. ראשית, מפני שאינך כל יכול, ושנית, מפני שהצדדים חייבים להתבשל תחילה "במיץ" של עצמם, בטרם יהיו בשלים לדרך חשיבה חלופית לזו שמנחה אותם כיום. כנציג מעצמת-על יש לך תפקיד באזור לעת הזו, לשמור על שפיות דעת אזורית כוללת, שחסרונה עשוי להוות אירוע החורג מתחומי האזור; אבל הנח לאזור לנהל את עצמו.

אם תשאל את עצמך באמת מה מתרחש כיום בין ישראל לערבים בכלל ובינה לבין חמאס, וכאשר אתה מנסה להשיב על שאלה זו תשתחרר מדרכי החשיבה השבלוניות ו"ההיסטוריות" של יועצי הבית הלבן והסטייט- דיפרטמנט לאזור בכלל ולישראל בפרט, אני בטוח שתגיע לתשובה נכונה. במישור החיכוך הזה מתנהלת סדרה של תהליכים שהחשובים בהם הינם:
א. שינויים מבניים של המערכת המדינתית;
ב. מאבק על הגמוניה בעולם האיסלאמי;
ג. מאבק אידיאולוגי בין חסידי המדינה - דמוקרטיה, מונרכיה או משטר אחר - לבין חסידי המבנה האימפריאלי של חליפות איסלאמית פונדמנטליסטית, ד. מאבק ערבי נגד מדינת לאום יהודית, שהפסדה הפורמלית שלו היא הפלשתינים. בתוך המאבק הישראלי-ערבי מתנהל מאבק בין שתי ישויות פלשתיניות יריבות - הרשות הפלשתינית וארגון חמאס - שכל אחת מהן מקושרת בצורה שונה ליריבויות האחרות של האזור.

כמקובל בעולם האיסלאמי רב-הקונפליקטים הפנימיים, בהתייחסו לגורמים שמחוץ לעולם זה, האיסלאם מציג בדרך כלל חזית אחידה. מול ישראל הוא מתיצב בשני מעגלים עקריים: מעגל העימות הישיר המובל כיום ע"י מה שמכונה העם הפלשתיני, ומעגל העימות החיצוני - הליגה הערבית וגרומים נוספים. במעגל העימות הישיר פועלים שני כוחות עקריים: הרשות הפלשתינית שהגורם העיקרי בה הוא תנועת הפתח ומוקדה באיו"ש, ברמאללה. וארגון החמאס שלו שתי זרועות: הזרוע הצבאית והזרוע המדינית, ומוקדו ברצועת עזה. שני הכוחות הללו חותרים כמטרה סופית לאותה תוצאה: העלמותה של מדינת לאום יהודית (ישראל) מהמזרח התיכון. אולם, אסטרטגיות הפעולה שלהם שונות.

הרשות הפלשתינית בחרה כאסטרטגיה להתקדם בשלב הנוכחי בדרך למטרת-העל במסלול מדיני והלכה במסגרת זו להסכם אוסלו. החמאס בחר בדרך המאבק המזויין, והוא מנהל אותו מרצועת עזה. בשעה ששתי הזרועות הללו מנהלות את מאבקן נגד ישראל, הן מנהלות בינן לבין עצמן מאבק על ההגמוניה ברשות הפלשתינית - הפסדה המדינית של הישות הלאומית הפלשתינית. לכשיוכרע מאבק זה, יעמוד הצד המנצח גם בראש הפזורה הפלשתינית האחרת, ומטבע הדברים עשוי לשאוף לכלול תחת חסותו גם את הערבים הפלשתינים אזרחי ישראל, אם לא את כולם אזי רבים מהם.

מכאן נובע ההבדל היסודי בהתייחסות של ישראל לכל אחת משתי הקבוצות הנ"ל. בעוד שמול הרשות בשליטת הפתח עם אבו מאזן בראש כיום, מתקיים לסרוגין דיאלוג פוליטי, ובאין פתרון או הסכמה, גורר הדבר אחרי כל סיבוב של אכזבה תרחישים שונים של תסכול והתמרמרות משני הצדדים אבל אינו גולש לאלימות במינון גבוהה. המצב הנוכחי עשוי ביום מן הימים להשתנות כפי שהיה למשל באינתיפאדה השנייה (2000 - 2005). עם מציאות זו יכולה ישראל לחיות בינתיים ולנסות להגיע לפריצת-דרך. אודה על האמת שאחרי קרוב ל120 שנות עימותים אני מפקפק בסיכויים להשיג הסדר בדרך של מו"מ הוגן עם ויתורים הדדיים.

עם החמאס המצב שונה. מתוך כפירתו של החמאס בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, ומתוך אמונתו בדרך הכוח, אין הוא מוכן לקיים הידברות שנושאה הסדר של פשרה. הוא מוכן לפסק-זמן מפעם לפעם במקרה של כורח כגון חולש היחסית. הסדרי פסק-הזמן לקוחים מהמסורת המוסלמית ומכונים תהדייה או הודנה, שתי צורות של הסדר זמני שלכל אחת מאפיינים ומשמעויות אחרות, אולם שתיהן תקפות כל עוד הן משרתות את הצד המוסלמי. ומשהם מפסיקים לשרת את האינטרס המוסלמי, לא חלה על המוסלמים החובה לקיימם על-פי ההסכם המקורי.

מכאן שמול חמאס ישראל יכולה וצריכה לצפות תמיד ובמשך כל הזמן להתפוררות מהירה של כל הסכם שהושג עימו, ולהיות מוכנה לסבב חדש של לחימה. סבבי המבצעים הצבאיים בעזה מאז פינתה ישראל את הרצועה ב-2005, כולם תולדה של תהליך מסוג זה.

אם מול הרשות הפלשתינית יכולה ישראל לנסות הדברות מתוך הנחה שהיציבות הפוליטית נשמרת גם בהעדר סיכום כל עוד לא נשברו הכלים, ומכאן אולי לפרקי זמן ארוכים יחסית של מצבי אי- לוחמה, מול החמאס המצב שונה. זמני הסבב בין עימות לעימות הולכים ומתקצרים, והעימותים עצמם הולכים ומחריפים כפי שמתרחש בעימות הנוכחי.

לאחר שמרבית שטחה של ישראל נכנס לתחום הכיסוי של טרור הרקטות של חמאס, ובעתיד אם נניח זאת לחמאס יהיו בידיו רקטות כבדות יותר מדויקות יותר ובמספרים גדולים יותר, כשמלבד רקטות הוא עשוי להצטייד גם בטילים מדויקים, איננו יכולים לקבל על עצמנו סיכונים נוספים דוגמת אלה שלקחנו על עצמנו למשל ב"עמוד ענן". יתר-על-כן, הוספת אסטרטגיית טרור המינהרות לטרור הרקטות, מחריף את האיום השוטף מצד חמאס לאיום גדול בהרבה מזה שהיה קודם. ומשום שהחמאס מאמין בדרך האלימות, זו תהייה תמיד הדרך המועדפת עליו גם אם יאמר אחרת.

מכאן נגזרת האסטרטגיה הנוכחית של ישראל - חייבים לפרז את רצועת עזה ולנטרל את הכוח הצבאי של חמאס; זה איננו נתון לדיון, משום שמדובר באיום חמור ובתנאי-קיצון אף קיומי.
פרוז הרצועה יכול להעשות בדרך "מדינית", כלומר על-ידי מישהו שאינו ישראל, שיקבל על עצמו התחייבות בלתי-חוזרת לפרק את החמאס מנשקו, להרוס את שתיות הטילים וייצור הטילים שלו, את רשתות המינהרות שחפר ואת מתקני ייצור הנשק, ויפקח על כך שאלה לא יחזרו להתקיים. אם ארה"ב מוכנה לעשות זאת, ותציג לכך לוח זמנים ותוכנית פעולה, אנו מוכנים לבחון זאת. אפשר גם שנאט"ו יעשה זאת, אם ארה"ב יכולה ומוכנה לשכנע את חברות נאט"ו לפעול. איננו רואים גורם בינלאומי אמין אחר שיכול או ירצה לעשות זאת. איננו מאמינים שאחרי עירק ואפגניסטן, תרצה ארה"ב להסתבך בעזה. ומאידך-גיסא, באין גורם בינלאומי אמין שיעשה זאת, ישראל היא הכוח היחיד שיכול, רוצה וחייב לעשות זאת.

ברור שהחמאס יתנגד לכך בכל מקרה, וינסה למנוע זאת ויהיה צורך לפעול נגדו בכוח ולאכוף עליו את המציאות החדשה. הואיל ויש צורך להפעיל כוח, אין שום סיבה להכריז עתה הפסקת אש ולהניח לחמאס להתאושש, כשהוא עדיין מספיק חזק לגרום נזקים חמורים לכל הסביבה ובראש וראשונה לישראל. עם זאת, אם יודיע החמאס שהוא מוכן לפרוז, ישתף פעולה עם תהליך זה, יתחייב לא לשקם את כוחו הצבאי ויסכים לפיקוח הדוק על ביצוע התהליכים כולם, יהיה בכך שינוי מהותי בגישתו, שיאפשר בחינה מחדש של הגישה גם להפסקת-אש.

היה והחמאס יתנגד, יהיה צורך לפגוע באופן קשה ביותר עד אנוש ביכולותיו הצבאיות, מהלך שנמצא עתה בעיצומו. אסור להפסיק מהלך זה ללא שינוי מצד חמאס כאמור לעיל. פגיעה אנושה כזו ותהליך פרוז שיבוא מיד לאחריה, צריך להוביל גם לשינוי בגישתו העקרונית של חמאס לדרך המלחמה, ובכלל זה השלמה עם ישראל, קבלת תנאי הקוורטט והשתתפות בפתרון מדיני היה ונגיע לכך. להערכתי שבירת כוחו הצבאי של חמאס היא הדרך היחידה לשינוי כזה ובלעדיו גם לא תוכל ישראל לסמוך על ההסכם בין הרשות לחמאס ולעבוד מול הרשות על חידוש המו"מ המדיני.

אנו מצפים שארה"ב לא תתערב בעימות הנוכחי בין ישראל לחמאס, אלא אם כאמור היא נוטלת על עצמה אחריות לסיימו. אבל לא רק זאת, אנו מצפים שארה"ב תסייע לישראל בזירה המדינית לקיים חופש פעולה שיאיץ את תהליך ריסוק הזרוע הצבאית של חמאס, שלאחריו ניתן יהיה לחשוב על הפסקת אש ורגיעה ביטחונית.

מדיניות אמריקנית כזו פותחת פתח לתוכנית בינלאומית בשיתוף גורמים מהמזרח התיכון וגורמים בינלאומיים אחרים, לשיקום כלכלי-תשתיתי וחברתי של עזה, בהשתתפות חמאס האזרחי, בשלב ראשון כאוטונומיה אזרחית מפורזת. כאן יכול להיות לארה"ב תפקיד מרכזי של תאום הובלה ונהול של יישום התהליך. בכדי למנוע הפתעות, אי-הבנות או ציפיות שלא במקומן, איננו רואים באבו מאזן בשלב זה שותף אופרטיבי למהלכים בעזה לרבות תוכנית השיקום, משום שלדעתנו קיים ניגוד עניינים בינו לבין חמאס בעת הזו, וניגוד עניינים זה רק יחבל בפעילות ועשוי לחבל גם באפשרות להתקדם באיו"ש.

הסרת איום חמאס מישובי ישראל, יוכל להוביל לחידוש המו"מ עם אבו מאזן על הסדר באיו"ש, בתנאי שיהיה זה מו"מ פנים אל פנים ללא שום תנאים מוקדמים, שימשיך מנקודת הסיום של המו"מ שהופסק. איזון בין חמאס מוכה לאבו מאזן שאינו מוכה, משפר את הסיכוי לתהליכים מקבילים שאינם מפריעים זה לזה ואינם מחבלים זה בזה.
על כל שאר הדברים ניתן לדבר ולהגיע להבנות כאלה ואחרות, על בסיס של הדדיות.

אנו מציעים שתשכח את תסכולי סבב השיחות האחרון ושהמעורבות האמריקנית תהיה הפעם רק במקום בו היא מתבקשת ע"י שני הצדדים, וללא התערבות ביחסי הגומלין ביניהם. שני הצדדים חייבים לדעת שהכדור בידם. אם יגלגלו אותו למגרש הדשא, יוכלו לשחק, אם יגלגלו אותו למגרש הבוץ, יצאו מטונפים. אל תשתמש בנימוקי סרק דוגמת הפגיעה באזרחים בשג'עיה, כנקודת כניסה למעורבות שגויה במצב הרגיש הנוכחי. בוודאי ידוע לכם היטב מה באמת קרה וקורה בעזה ובשג'עיה. אסור להעניק פרס לחמאס על היותו ארגון שפשעים נגד האנושות הם חלק אינטגרלי מהתנהלותו היום-יומית. יש במצב הנוכחי סיכונים אבל יש בו גם פוטנציאל שאולי לא יחזור, אם נחמיץ את ההזדמנות עי" מעורבות שגויה או יצירת אשליות.
אנו מקווים שהפעם נאמר בקול רם וצלול יותר ברוך אתה בבואך מאשר ברוך אתה בצאתך.