צריך להודות ששורש הרע הוא "תוכנית ההינתקות" החד-צדדית ללא הסכם של
אריאל שרון "המאותרג" בשנת 2005. זה יצר ואקום ופלונטר. בהמשך גורשה הרשות הפלשתינית מעזה, והשתלט החמאס בשל הוואקום שנוצר. החמאס הפך ליישות מִמְשָלית חָליפית, ששולטת בטריטוריה ובאוכלוסייה. בהמשך בוצעה חטיפת
גלעד שליט, והקמפיין לשחרורו ששיגע את הישראלים, הביא לשחרורו במחיר מטורף של מעל 1,000 אסירים. כל זאת עקב לחץ שהממשלה לא עמדה בו. דבר זה העצים את החמאס בזירות הפלשתינית, הקטרית והטורקית וגרם להחלשת ה"רשות".
ההינתקות וגירוש ה"רשות" הביאו למשטר סְגָרים ומצור ישראלי על עזה ביבשה, בים ובאוויר. זה גרם להגבלות על הכנסת סחורות ישראליות, כולל יבוא לעזה וגם יצוא ממנה דרך מעברי הגבול היבשתיים: ארז, סופה, קרני וכרם שלום. מעבר בני אדם כמעט לא קיים. כך שעזה נכנסה למצור מתמשך ולהתרוששות ההמונים, דבר שחיזק את החמאס. מצרים שעברה תהפוכות משטריות מאפשרת לסירוגין הכנסת והוצאת מטענים ואנשים דרך מעבר רפיח שבשליטתה לעזה וממנה. הדייג שהוא ענף כלכלי חשוב בעזה, מוגבל על-ידי
חיל הים הישראלי. אין שיט בינלאומי של אוניות לעזה. זה הביא ל"משט המרמרה" הטורקי (ארדואני) לשם פריצת המצור הימי על עזה. משט זה גרם לפגיעה קשה ביחסי ישראל-טורקיה, בתיירות, בסחר ובביטחון (מדובר בשותפות סחר של כחמישה מיליארד דולר בשנה).
מאז ההינתקות, מתקיימות במחזוריות בתדירות הולכת וגדלה, פעולות איבה ומבצעים צבאיים בין ישראל לעזה. בין המבצעים הבולטים: "
עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" שלא פתרו דבר. כעת "צוק איתן" במצב קיפאון ובתיקו שהולך ונמשך כבר יותר מחודש עם הפוגות והפסקות אש, ועשוי להתפתח ל"מלחמת התשה", על גבם של תושבי "עוטף עזה" או לחלופין למלחמה כוללת במחירים גבוהים בחיי אדם, בשני הצדדים. ישראל משלמת מחירי עתק בדה-לגיטימציה גלובלית הולכת וגוברת ובנזק מצטבר בסחר החוץ ובקשרי הגומלין המדעיים שלה - דבר שמסכן את שרידותה וקיימותה.
במהלך "צוק איתן" התבררה חומרת בעיית המינהרות והטילים העזתיים, שמייצרים שוויון ותיקו מול ישראל. אומנם "כיפת ברזל" פותרת בשלב זה את בעיית שיגור הטילים למרכזי אוכלוסייה בישראל, אך לא ברור מה יקרה בעתיד, כתוצאה מהמשך תהליכי של שידרוג ושכלול טכנולוגי של מערכות טילי החמאס והמשך שימוש החמאס במינהרות שמשתכללות בעזה וביישובים ישראלים בעוטף עזה (וזאת, במקביל למה שקורה עם החיזבאללה בדרום לבנון - נסראללה מזהה חולשה ישראלית ב"צוק איתן" ומנצל אותה).
שמרנות מקובעת
במהלך "צוק איתן" הולכת ומתגבשת תפיסה בדבר הצורך לפרז את עזה מטילים ומינהרות בפיקוח בינלאומי מצרי-ירדני-ישראלי (ואולי רוסי, בשל הצלחת רוסיה בפירוז הנשק הכימי הסורי), תמורת תמריץ (גזר) בצורת הקמת נמל עמוק מים ושיקום אזרחי של עזה, תשתיותיה, תושביה ופליטיה המרובים - הכול לצורך הרגעתה וייצובה.
הדילמה הגדולה המעסיקה את ישראל היא, האם לעשות תוך שיתוף ישיר או עקיף של החמאס או עם הרשות הפלשתינית בלבד. השאלה היא, האם הרשות הפלשתינית תחליף את החמאס, או שתחזור לעזה במקביל תוך שיתוף והכלה שלו. זאת עקב קיום "ממשלת המומחים", ברשות הפלשתינית, שמאחוריה קיים שיתוף פעולה בין אש"ף לחמאס.
נתניהו ויעלון מנסים ליצור סטטוס-קוו המשכי חדש בעזה, בשיתוף החמאס, שיכלול: הקלות בסגר ובמצור הדייג ומתן מעמד לרשות הפלשתינית בנושאים פיננסיים ומשכורות לעובדי הממשל ללא מעורבות קטר, וכן הסדרים במעבר רפיח בשיתוף מצרים. כן נדונה שאלת החזרת שתי גופות חללי צה"ל בעזה. כל זה יחזק את החמאס לקראת סיבוב מלחמתי נוסף מסוכן יותר לישראל.
לנתניהו אופוזיציה בממשלתו ובקבינט מהצד הימני הלוחמני והמיליטנטי הדורש שבירת הסטטוס-קוו מול החמאס על-ידי חיסולו והכחדתו. ליברמן מוביל קו זה.
הבעיה היא שמכוח האינרציה והשמרנות המקובעת, אין טיפול ודיון בפירוז עזה מטילים ומינהרות, תמורת נמל בפיקוח מצרים, ישראל ואחרים - כמיקשה אחת עם שאר הנושאים שעל סדר היום.
בשינוי מהותי ולא קוסמטי של הסטטוס-קוו בעזה תומכות: מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות והרשות הפלשתינית.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
