הזדמנות (הר)פז <br>

1. "בגרמניה אין שום חוק נגד אדם שעומד על ראשו באמצע הכביש. הרעיון לא עלה על דעתם. יבוא יום ומדינאי גרמני שיבקר בקרקס ויראה לוליינים, יהרהר על ההשמטה הזאת, ואז הוא יגש תכף ומיד לעבודה ויחבר סעיף האוסר על אנשים לעמוד על ראשיהם באמצע הכביש". דבריו של ג'רום ק' ג'רום בספרו "שלושה בבומל".

אף מחוקק ישראלי לא חשב על האפשרות שקצינים בכירים בצה"ל, ובראשם הרמטכ"ל, ינסו לאסוף מידע נגד שר הביטחון. לכן אין איסור פלילי כזה, ולכן מעשיהם אלו של גבי אשכנזי וחבורתו לא הניבו המלצה להעמידם לדין. אז אולי פרשת הרפז מלמדת אותנו, שיש צורך באיסור פלילי כזה.

אני מתנגד למשפטיזציה בכלל ולפליליזציה בפרט, ומשוכנע שהרבה דברים הם פסולים גם אם אינם פליליים. אבל אני במיעוט; החברה הישראלית התרגלה למשוואה המוטעית לפיה "לא פלילי = תקין". במצב הזה, ראוי שמחוקק ישראלי יתבונן על קרקס אשכנזי-ברק ויקבע בחוק את מה שאמור להיות מובן מאליו: אסור לקצין לחתור תחת הדרג המדיני.

2. בגבי עוברת צמרמורת לנוכח המחשבה, מה היה קורה אילו בועז הרפז לא היה מזייף את המסמך הנושא את שמו, ואילו אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל לא היו נופלים בפח ומפרסמים אותו כמסמך אותנטי. הרי כל החקירה, על כל אלפי המ"ק של בוץ ורפש שחשפה, החלה בעקבות אותו מסמך.

זה מזכיר את פרשת הולילנד: אם שמואל דכנר לא היה מסתכסך עם הלל צ'רני, קרוב לוודאי שפרשת השחיתות העצומה הזאת לא הייתה נחשפת. מה שמעורר את ההרהור הנוגה בדבר המוסריות של חלק מבכירינו, מידת החשש שלהם מפני גילוי מעשיהם והאפקטיביות של רשויות אכיפת החוק.

3. אברמוביץ' ודניאל מעולם לא היכו על חטא בגין פרסומו של מסמך הרפז. לכאורה הם יכולים לומר, שבמבחן התוצאה - הביאו להישג מרשים בדמות דוח מבקר המדינה וחקירת המשטרה. אבל רק לכאורה. הם פישלו בגדול, כי פרסמו מסמך מזויף בתור מסמך אמיתי, והם כמובן לא התכוונו ולא יכלו להתכוון לגרום את תוצרי הלוואי שלו.

ובכלל, הפרשה הזאת הייתה שעה עגומה לתקשורת הישראלית. כתבים ופרשנים לקחו צד - אלו של גבי אשכנזי ואלו של אהוד ברק - וכתבו ופרשנו בהתאם לפוזיציה ולא בהתאם למציאות. תהיו בטוחים, שמי שתמך עד כה באשכנזי, ימצא את הדרך להמשיך לעשות זאת גם כעת וגם אם אשכנזי יורשע. ומי שתמך בברק, ימשיך להתעלם מחלקו המשמעותי בפרשה הזאת.

4. כן, גם אהוד ברק אשם. הוא לא טמן את ידו בצלחת, לא מנע מאנשיו לנהל קרבות בוץ משלהם נגד אשכנזי ולשכתו, ולכל הפחות - אשם בכך שלא הפסיק את מחול השדים המטורף הזה. כאשר שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראשי לשכותיהם וקצינים בכירים עוסקים במלחמות אישיות - זה חייב לבוא על חשבון המלחמות נגד אויבי ישראל. זהו כלל פיזיקלי פשוט: כאשר מבזבזים זמן ואנרגיה על X, יש פחות זמן ואנרגיה ל-Y.

אפילו אם שר הביטחון הוא צופה ניטראלי במחזה כזה, הוא נושא באחריות משום שאסור לו להיות צופה ניטראלי. ובמקרה הזה, ברק היה רחוק מאוד מלשבת ביציע ולפצח גרעינים. אז זה שלא נמצאו ממצאים פליליים נגדו ונגד אנשיו, ממש לא אומר שהוא היה צדיק תמים.

5. וגם לא בנימין נתניהו. המבקר מיכה לינדנשטראוס תיאר כיצד נתניהו התעלם מהמאבקים בין לשכותיהם של ברק ואשכנזי. זה אותו נתניהו שרק לאחרונה אמר שוב ושוב, במבצע "צוק איתן", שהוא הנושא באחריות עליונה לבטחונה של מדינת ישראל. ובכן, מר נתניהו, אתה נושא באחריות העליונה לכך ששני האנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון הכפישו והשמיצו ולכלכו זה על זה, ועשו זאת על חשבון בטחונה של המדינה.

6. תזכורת: יהודה וינשטיין הורה למשטרה לפתוח בחקירה שנתיים לאחר שלינדנשטראוס הפציר בו שוב ושוב לעשות זאת. המבקר - נשיא בדימוס של בית משפט מחוזי - הסביר שמדובר בפעולות החורגות מהמתחם המינהלי עליו הוא מופקד, וקבע שלכאורה נעשו עבירות פליליות. אבל לווינשטיין, כמו תמיד, לא אצה הדרך.

רק כאשר באמת לא הייתה לו ברירה, נאלץ וינשטיין להוציא את החקירה מידי המשטרה הצבאית החוקרת ולהעביר אותה למשטרת ישראל. מה היה המחיר של הסחבת הזאת מבחינת חומרי חקירה מחד ומבחינת זכויות החשודים מאידך? מה היה המחיר מבחינת האווירה בצמרת מערכת הביטחון? מה היה המחיר מבחינת יושרתה של התקשורת? לכל השאלות הללו יש אותה תשובה: כבד מאוד. והכל בגלל הססנות/בטלנות של אדם אחד.

7. מותר להיות תמים לסיום? אולי פרשת הרפז, ובמיוחד נגזרותיה הפליליות, יביאו לשינוי מערכתי שהמדינה משוועת לו למעשה מיום הקמתה. ציטטתי כאן השבוע את מחקרם של פרופ' עמיחי כהן ופרופ' סטיוארט כהן, על הוואקום הקיים בשאלות הבסיסיות ביותר של ניהול הצבא ויחסיו עם הדרג האזרחי. השניים אומרים, כי פרשת הרפז הייתה תסמין מובהק לחולאים הללו.

המסקנה המתבקשת היא, שאם לא יופקו הלקחים ויתוקנו הליקויים - הפרשה הזאת, בשם אחר ובמתכונת אחרת, תחזור על עצמה. אז אולי השלישייה שניהלה בהרמוניה ראויה לציון את מבצע "צוק איתן" - בנימין נתניהו, משה יעלון ובני גנץ - תוכל לתעל את אותה רוח גם לרפורמות הכל-כך חיוניות בניהולו של צה"ל.