הרהורים בעקבות פרשת "כי תצא" (חלק ב')

יש משמעות מיוחדת לקריאה בפרשת "כי תצא" במיוחד אחרי קיץ חם, שהמרחב הציבורי שלנו ספג מנות כבדות של שנאה חסרת מעצורים לאחר הַגָּר בתוכנו ולאחר החי במדינות הסמוכות לנו.

יש משמעות מיוחדת בימים אלו לקריאת פרשת "כי תצא", המציבה סכרים לגלי שנאה לאחר. קריאה המגייסת אותנו לאמץ את האמירה המפורשת - "לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי...ל ֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי..." בנימוק שאנחנו אחים - "כִּי אֲחִיךָ הוּא". ולמרבה הכאב והצער, נתנו למנות השנאה לעלות על גדותיהן. הקיץ הזה אנחנו האחים כילינו חיינו בעימותי דמים הרסניים ובמציאות חיים מדממת, שנטלה יותר מדי חיים נקיים משני הצדדים.

מתוך שש מאות ושלש עשרה מצוות בתורה מרוכזות בפרשת "כי תצא" שבעים וארבע מצוות. אטול על עצמי את הזכות להתמקד רק באמירה אחת נחרצת המודגשת בפרשה ב"דברים" כ"ג 8: " לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ...", וזה כהמשך לדרישה כלפי האדומים: "לֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא".

משה, שפקד את העם במעמד הר סיני ובשורה ארוכה של מעמדים המתין ארבעים שנה עד שהגיע עם ישראל לערבות מואב, לשערי ארץ ישראל, ודרש מהם טרם הכניסה לארץ את הדרישה -"לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי". השנאה לאחר אין לה מקום. לא למצרי ולא לאדומי וגם לא לערבי כיום.
משה - שראה בסבלות אחיו בארץ מצרים ואפילו דם היה על ידיו, כשהרג במו ידיו נוגש מצרי, שהתעלל בברוטאליות בבן עמו - עולה על דרך הפיוס.

משה - שראה את בני ישראל שנים לא מעטות דרך צליפות נוגשים, השפלות רודים וגזירות קשות מנשוא של פרעה - תובע מאיתנו, שהשנאה לא תנווט את חיינו. חובה עלינו לעלות על דרך ההתפייסות והחתירה לשים קץ לעימותי דמים - "לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי...".

אין מקום בחברה שלנו לקריאות "מוות לערבים", אין מקום בחברה שלנו להצדקת מעשי לינץ, ובוודאי שלא מצדם של חניכים בתנועת "בני עקיבא". תנועה, שהתורה היא אחת מעמודי היסוד שלה. לכן מצער אותי מאוד, שרב של תנועת בני עקיבא דרש נקם, דרש קבלת היתר "לחצות את קו שלוש מאות ערלות פלישתים" לאחר שחיות אדם רצחו שלושה ילדים יהודים.

משה, שראה את מלוא עוצמת הכוחנות והאכזריות של המצרים, הכיר גם את מצרים על חרטומיה וחכמיה, הכיר את המדע ואת אוצרות התרבות. משה שבחייו ספג את תרבות המדבר כרועה צאן, ספג את תרבות מצרים כילד שגזל בבית פרעה, ובמידה מכרעת ומשמעותית ספג את תרבות ישראל, השילוב הזה מביא אותו לזעקה - "לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי".

משה הבחין, כי בין המצרים היו אנשי מוסר ומצפו . אברבנאל, שד"ל ומלבי"ים מציינים שהמיילדות, שפרה ופועה, היו מצריות, שסיכנו חייהן בהפרת צו המלך.

היו גם מצרים שמסיבות של ריאליזם פוליטי, הבינו שלא ניתן להחזיק עם משועבד לאורך זמן. קולם גבר כאשר החמירו המכות, והם שפנו אל פרעה - "שְׁלַח אֶת הָאֲנָשִׁים" ("שמות" י' 7). הם עשו זאת מתוך דאגה למצריים - "טֶרֶם אָבְדָה מִצְרַיִם" (שם 7).

משה מודע, כי בני ישראל הגיעו לארץ מצרים לתקופה קצרה - "לָגוּר כָּאן בְּאֶרֶץ (מצרים) בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לָצֹאן - כִּי כָּבֵד הָרַעַב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם " ("בראשית" מ"ז 4).

שבע שנות הרעב נסקו לתקופת שהות ארוכה וחלפו על פני שנות דור ואף יותר. מקבוצה קטנה של שבעים איש מהגרים ומחפשי מקלט הפכו לקהילה גדולה. רש"י: "אף על-פי שזרקו זכורים ליאור - היו אכסניה בשעת דחק".

מצער אותי, שפרשת "כי תצא" אינה שורה עלינו כיום, כאשר אנחנו מתמודדים עם קהילה של פליטי רעב, שגנבו את הגבול והסתננו לארץ כנען כדי לשבור שבר - כדי לאכול לחם.

מצער, שהנהגה פוליטית שכחה את הקולות משם ומאז - "לָגוּר בָּאָרץ בָּאנוּ ... כִּי כָּבֵד הָרַעַב בְּאֶרֶץ... ". אז ושם הופנו בני ישראל לחבל ארץ פורה, ארץ גושן, כדי שיוכלו לעבוד ולהתקיים בכבוד. עכשיו וכאן אנחנו חוטאים לציווי התורה ומפנים את מבקשי המקלט מאפריקה לעבר ארץ המדבר, לחיי כלא במחנה מעצר סגור בתנאי מחייה קשים מנשוא.