סולברג מסמן את המחלוקות

לא צריך להתרגש יתר על המידה מהחלטתו של השופט נעם סולברג לעכב את ריצוי עונשי המאסר במשפט הולילנד. זה לא אומר דבר על סיכויי הערעורים, אלא רק - כפי שהוא עצמו אומר - שאין אלו ערעורי סרק. גם המדינה תודה, אם כי לא בקול רם, שמדובר בערעורים שצריכים להידון בכובד ראש.

ההערכה עוד לפני הדיון הייתה שסולברג ייענה לבקשה. הוא לא אומר זאת, אך דומה שהעובדה שבין המורשעים נמצא ראש ממשלה לשעבר, הייתה בעלת משקל כלשהו בהחלטה. וזה בהחלט ראוי, עם כל החשיבות של השוויון בפני החוק. מבחינה ציבורית, ראוי שבעל משרה כה בכירה יילך לכלא - אם בכלל - רק כאשר פסק הדין בעניינו הוא חלוט. כך היה גם בעניינו של משה קצב, וכך ראוי שיהיה. מה שסולברג כן אומר במפורש הוא, שייתכן שהיה מקום להבדיל בין המערערים, אך מאחר שהם שלובים זה בזה בפרשה סבוכה - הוא הקל עם כולם.


האם יש חיזוקים לדכנר?


חשוב לשים לב לדבריו של סולברג על הערעורים לגופם, ולצד זאת - לזכור שהוא אינו יושב בהרכב שידון בהם, ולכן בהחלט ייתכן שלחמשת השופטים באותו הרכב (סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית) יהיו נקודות מבט אחרות. סולברג מסכים עם המדינה, שרוב הטענות הן על ממצאי עובדה ומהימנות - ובאלו קלוש הסיכוי שבית המשפט העליון יתערב. לצד זאת, הוא מסמן את הנקודות בהן לדעתו יש להעמיק:

• חוסר אמינותו של שמואל דכנר והעובדה שמדובר היה במחולל הפשיעה בפרשה, וכן העובדה שהוא לא נחקר נגדית בידי סניגוריהם של אהוד אולמרט, דני דנקנר ואלי שמחיוף. בניגוד לטענות הגורפות של הסניגורים, סולברג אומר שהשופט דוד רוזן היה ער לכך והצביע על תימוכין לגירסתו של דכנר. העליון יצטרך לבחון האם התימוכין הללו - למשל: עדותו של יוסי אולמרט, הבעייתיות בגרסאות של הנאשמים, מסמכים מזמן אמת בחתימותיהם - היו חזקים די הצורך. זו משימה לא פשוטה לערכאת ערעור, שלא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות.

• האם הפעלת מאכער היא עבירה פלילית של שוחד? רוזן קבע לראשונה שכן והרשיע בכך את דנקנר. לצד זאת חשוב לזכור, כי רוזן הרשיע את דנקנר גם בשוחד בלי קשר לשאלה אם מאיר רבין היה מאכער או לא.

• האם ניתן היה להרשיע את דנקנר ורבין ב"לחלופין"? רוזן כתב כך לגבי שניהם; התביעה תטען שזו רק התבטאות נקודתית לא מוצלחת, ההגנה תטען שזה יוצר ספק סביר.

משקלן של הראיות הנסיבתיות

• "מה בין תרומה לבין שוחד? שוחד כתרומה לעמותה דוגמת 'יד שרה', ולא לכיסו של מקבל השוחד. משמעות הדבר לעניין ההרשעה, בעיקר באשר לחזקת המוּדעוּת של מקבל כספי השוחד; וכן גם לעניין העונש".

• "הנפקויות הנובעות מאי-הוכחת התמורה שהתקבלה עבור כספי השוחד או הסטייה מן השורה - בין היתר לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעבירות השוחד וכן לחומרת הענישה. כמו-כן, מסלול השוחד: סכומי הכסף שהועברו והנמענים". רוזן החליט כבר בתחילת המשפט שלא מעניין אותו אם הייתה תמורה או לא; יש כאן שאלה לוגית לא פשוטה: האם על סמך החלטה דיונית כזו ניתן לזכות את הנאשמים משום שלא הוכחה תמורה - שלא ניתן למדינה להוכיח אותה?

• "הסתמכות על ראיות נסיבתיות, כאשר יש בנמצא הסברים חלופיים. אומנם מרבית הראיות הנסיבתיות לא שִימשו אלא כחיזוק לעדותו של עד המדינה דכנר, ובית המשפט המחוזי בחן אותן בקפידה. ברם, מקצת הטענות הפרטניות באשר לעוצמת החיזוקים הללו ולמסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי ראויות לעיון". מדובר, אומר סולברג, בטענה לפיה אי-הוצאת חשבוניות בידי דכנר מלמדת שמדובר בשוחד - כאשר הוא עצמו אמר שלעיתים אין זה כך; הסתמכות על ממצאים עובדתיים שהתיישנו לצורך ביסוס הרשעה - דהיינו קשרי העבר בין דכנר לאולמרט; ואופי הקשרים בין הנפשות הפועלות, שלטענת ההגנה היו חברתיים או מקצועיים.

כאמור, זוהי דעתו של סולברג מקריאת הערעורים ורק לצורך החלטה בבקשה לעיכוב הביצוע. אם נחזור לפרשת קצב, אז עיכב דנציגר את העונש בנימוקים דומים - והתוצאה הסופית ידועה. גם כאן, יכולים שופטי ההרכב לחשוב אחרת - לכל כיוון שהוא.