ירושלים: העיר שבליבה שנאה

ירושלים "הקדושה" היא סלע המחלוקת המרכזי במאבק הלאומי הבלתי-מתפשר בין שתי אמונות דתיות הנלחמות זו בזו: היהדות והאיסלאם. על השליטה בעיר הזו ובאתריה הקדושים מתנהל מזה שנים רבות מאבק עז-יצרים כאשר ישראל קובעת "כולה שלי" ואילו הפלשתינים טוענים: כולה תהיה שלי. וכל אחד מהצדדים המעומתים האלה רואה בה את בירתו הנצחית.

מאז 1967 ירושלים, כולל שכונותיה הערביות, נתונה בשליטת ישראל, פרט לשליטת הוואקף האיסלאמי בהר-הבית, אך בפועל חלקים נרחבים ממזרח העיר הכאילו-מאוחדת הם שטח הפקר בגלל המחלוקת החריפה בין הצדדים הנאבקים זה בזה בעימות טעון יצרים. והנה, בעקבות התערערות כוח ההרתעה הישראלית לאחר מלחמת הטילים והמנהרות, השנאה ההדדית שאין לה קץ מרימה את ראשה המכוער, כאשר הצד הפלשתיני מאמין כי אל מול ישראל המוחלשת, זה הזמן המתאים להשתלטות אלימה על חלקים נרחבים של העיר, דבר שהיה בלתי אפשרי עד עתה.

ניסיון ההשתלטות על העיר המיוגעת והמתפרעת הזו, בא לידי ביטוי במהומות היומיומיות המסלימות ומתרחבות ובהתפרעויות כנגד היהודים שירושלים היא ביתם. דוגמאות אחדות מצביעות על השיטה: היעד הראשון הוא הרכבת הקלה, פרויקט הדגל שהיה אמור להיות סמל לאיחוד העיר. "אלמונים" מחבלים בתחנות הרכבת, משליכים עליה בקבוקי תבערה ומשבשים את תפקודה התקין; מחנה הפליטים שועפט, למשל, שממנו יורים לעתים על מטרות יהודיות בפסגת זאב, הפך למעין מתחם צבאי שבו נאגרים כלי נשק לא חוקיים רבים ונערכים אימוני ירי; בינתיים משתמשים המתפרעים בעיקר בנשק קר – אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים בוערים, אך הדיווחים בתקשורת על אודות האירועים האלימים מצביעים על כך שזה רק "בינתיים".

יכול בהחלט להיות שהשלב הבא יסלים לשימוש בנשק חם; יעד "מכובד" נוסף לפעילות האלימה הבוערת בירושלים ומנסה להשתלט על חייה, הוא הכניסה הראשית לעיר שבה מתקבצים כמעט מדי יום עשרות צעירים מתפרעים, מנסים לבלום את התנועה הסדירה ומשבשים את אורח החיים התקין, כאשר הם מציגים את סמלי לאומיותם וריבונותם: דגלי פלשתין, לעתים גם דגלי החמאס ואפילו דגלי דאעש, וכמובן - משליכים אבנים.

דוגמאות לאירועים אלימים שכונתיים לא חסרות. סמוך למנהרת הצופים בירושלים השליכו צעירים מתפרעים אבנים על אוטובוס. מספר נוסעים נפצעו. הנהג בלם לפני שאיבד את הכרתו, כנראה מרוב פחד; במקרה אחר של התפרעות יזומה חדרו פלשתינים משתוללים אל ישיבת התפוצות שבהר ציון יידו אבנים בחדר האוכל וגרמו נזקים.

תלמידי הישיבה נמלטו בבהלה אך שבו כעבור זמן קצר והשיבו מלחמה; רשימת הדוגמאות מתארכת וכול יום נוסף לה אייטם חדש כאשר תמונת המציאות החדשה הולכת ומתבהרת – הפלשתינים תושבי העיר יחד עם "יבוא" מתפרעים, מנסים לייצר גבול הפרדה עירוני חדש בין המרחב היהודי למרחב הערבי, כשהיעד האסטרטגי ברור: לשבש לחלוטין את שגרת החיים, ולפגוע בפעילות העסקית שהיא הדבק המאחד של החיים המשותפים.

עיריית ירושלים, בראשות ניר ברקת, מסתפקת בינתיים במדיניות של "הכול דיבורים". בישיבת מועצת העיר: הזהיר ראש העיר כי "יש לנקוט ביד קשה ובלתי מתפשרת נגד כל מי שנוהג באלימות מכל סוג. לא נשלים עם מצב בו משליכים אבנים או בקבוקי תבערה על הרכבת הקלה, על בתי יהודים במזרח העיר או כל סוג אחר של אלימות. לא ייתכן כי לאחר שהמשטרה עוצרת מפרי סדר הם ישוחררו על-ידי בתי המשפט ויחזרו לאלימות. חייבים להגביר את הענישה וליצור הרתעה". הזהיר בלבד.

בפועל האזהרות האלה לא שינו את המציאות. אומנם כסיוע לעירייה מתאמצת המשטרה, מצידה, לפעול להרגעת הרוחות וכבר נעצרו ונחקרו מאות מתפרעים, אבל בלימת התהליך העוין והאלים הזה היא שולית בלבד. כנראה שכוח החוק חלש יחסית לכוח של האמונה שאפשר להתנגד לחוק מבלי להיענש.

הרושם המצטבר נוכח האלימות הגועשת הוא שבבירת ישראל הולך ונוצר מצב חדש ומדאיג מאוד, דומה במידה רבה לתופעה המתרחשת ביישובי המגזר הערבי בוואדי ערה ובמשולש, שהפכו להיות מעין מדינה בתוך מדינה שכניסת יהודים לתוכה פשוט מסוכנת. נראה כי צעירים ערבים תושבי ירושלים, וגם כאלה המתגוררים בפריפריה האיסלאמית, מתפרעים בעיר מתוך הנחה כי כיום יש ביכולתם ליצור מציאות שלפיה יחששו יהודים להיכנס לשכונות שאוכלוסייתן ערבית ברובה, ישתדלו להימנע מנהיגה בדרכים "ערביות" שיש בהן "סכנה לציבור" מחשש של חבלה ברכבים.

בקיצור: תחושה של חוסר ביטחון שתוצאתה האפשרית ברורה - היווצרות אתרי מגורים שעליהם מתנוססים שלטי אזהרה: "ליהודים אין כניסה". וכל זאת כדי להשיג מטרה אחת: אם ישראל מסרבת בתוקף למו"מ על חלוקת ירושלים, הרי אנחנו, הפלשתינים, נצליח להשיג את המטרה הלאומית שלנו במלחמת אבנים ובהפגנות אלימות – ונהפוך את ירושלים לבירת פלשתין בפועל, על אפה ועל חמתה של ישראל. בנוסח הפתגם העממי הידוע: מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח.

למרבה הצער נראה, כי כיום לא קיימת יד ישראלית שלטונית-ממשלתית נחרצת אחת המכוונת מדיניות ברורה שמטרתה להבהיר באורח עוצמתי וחד-משמעי שישראל היא בעלת הבית האחת והיחידה של ירושלים הבירה.

בפרפראזה על מילות הפזמון "ירושלים של זהב" אפשר לשיר היום, בעצב רב, מלים חדשות לשיר שפעם היה מעין המנון וכיום הוא זמר מבשר-רע על עיר האבן המיוגעת, העיר אשר בדד דועכת ובליבה שנאה המתפתחת, ככל הנראה, לנתיבים של אינתיפאדה עירונית.