"וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כָּשׂית, ויטוש אלוה עָשָהוּ, וַיְנַבֵּל צור ישועתו". זהו אחד הפסוקים הידועים ביותר בפרשת "האזינו", אותה קראנו בשבת האחרונה, למחרת ראש השנה ולפני יום הכיפורים. שלוש המילים הראשונות אפילו הפכו למטבע לשון, הנמצא בשימוש גם מחוץ לחוגים דתיים או תנ"כיים.

פשט המילים ידוע: עם ישראל זכה לשפע, אך בכפיות טובה הוא מורד במלכו של עולם. אך לר' עובדיה מספורנו ול' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) יש פירוש אחר. שניהם, במרחק של כמה מאות שנים זה מזה, שמו לב לשימוש יוצא הדופן במילה "ישורון" ופירשו: מדובר בראשי העם, בבכיריו, באנשי המעלה. הללו סטו מן הדרך, ואזי אין להתפלא שפשוטי העם הלכו בעקבותיהם.

כמה אירועים בשבועות האחרונים נראים כהוכחה לדבריהם של הספורנו והנצי"ב. כאשר רבנים הופכים לרודפי בצע, כאשר הם רוצים להשמין, כאשר הם ממלאים את כרסם לא בש"ס ובפוסקים אלא במנעמי העולם הזה - התוצאה ההכרחית היא נטישת דרך התורה ("ויטוש אלוה עשהו") וחילול השם ("וינבל צור ישועתו"). הפסוק הזה אינו רק בגדר אזהרה, אלא גם בגדר נבואה: אם יתממש חלקו הראשון, תהיו בטוחים שיתממש גם חלקו השני.

הרב מאיר רוזנטל היה ראש לשכתו של הרב הראשי לישראל, אבל החליט שהוא יכול לעשות מיליוני דרך מתן אישורים כוזבים על רבנות - אישורים שהיו שווים הרבה כסף לחיילים, שוטרים וסוהרים. החליט ועשה: יצר תעשיה של זיופים, השתמש במעמדו ושלשל לכיסו לפחות 2 מיליון שקל. אחד מעוזריו העיקריים היה הרב אהרון גוטסדינר, רב המחוז הצפוני של המשטרה, אשר השתמש במדיו ובמעמדו ואפילו בסמל המשטרה כדי לקדם את העסק התרמיתי שניהל יחד עם הרב רוזנטל. שניהם נשלחו לכלא (יום ב', 29.9.14) לתקופות ממושכות: הראשון לשבע שנים, השני לארבע.

קצת קודם לכן, הודה הרב יאשיהו פינטו שהוא שיחד את תת-ניצב אפרים ברכה ב-400,000 שקל והיה מוכן לתת לו הרבה יותר מזה. הוא גם עומד להודות שהשתמש לצרכיו האישיים ב-1.2 מיליון דולר שנתרמו לעמותת "חזון ישעיה" ונועדו לנזקקים.

הפרקליטות עודנה בוחנת את תיקו של הרב יונה מצגר, החשוד בקבלת שוחד ובגניבות של מיליוני שקלים כאשר שימש כרב הראשי לישראל. על-פי פרסומים שלא הוכחשו, חוקרי המשטרה מצאו בביתו מאות אלפי שקלים במזומן, מוחבאים בתוך ספרי קודש.

המשותף לכל אלו: רבנים ששמנו ולכן בעטו. רבנים שרצו כסף, והרבה. זה הוביל אותם לבצע לא רק עבירות פליליות חמורות, אלא גם לעבור על שורה של ציוויי תורה. גם התורה אוסרת לגנוב, לרמות ולקבל שוחד. יתרה מזאת: ההלכה אומרת, שקרוב לוודאי שלא ניתן לכפר אפילו ביום הכיפורים על גניבה מן הציבור - וזה מה שעשו (לפי ההרשעה או לפי החשד) אותם רבנים - משום שאי-אפשר לעולם להחזיר את הכסף במלואו, שהרי הציבור מורכב מיחידים שחלקם הולכים לעולמם.

התוצאה האחת והיחידה של כל אלו היא חילול השם נורא - עבירה עליה אומר הרמב"ם שניתן לכפר רק במוות, אם הוא בא אחרי תשובה, יום הכיפורים וייסורים. ותשובה, מדגיש הרמב"ם, מתחילה בהכרה בחטא ובווידוי עליו - אך רוב אלו שהזכרתי, טוענים לחפותם וממילא לא עוברים את הסף של התשובה; אז כיצד יוכלו לכפר על חילול השם שגרמו במעשיהם?

אנו נמצאים ערב יום הכיפורים, זמן המחייב חשבון נפש פרטי וציבורי, גם בסוגיה העגומה של יחסי רבנים-שקלים. במישור הפרטי: כל רב צריך לבחון האם כפיו נקיות, האם הוא מקבל רק מה שמגיע לו, האם אינו לוקח תשלום תמורת "תיווך" מול הקדוש ברוך הוא. הנותנים צריכים לבחון האם קבלת הכספים חוקית, האם הם נרשמים כדין והאם בכלל יש הצדקה לשלם אותם.

במישור הציבורי: כיצד הגענו למצב בו דווקא רבנים, ובעלי מעמד בכיר, נכשלים לא פעם בחטאי ממון? האם אנחנו בוחרים את האנשים הראויים ביותר לתפקידי הנהגה דתית? האם צורת הבחירה מאפשרת לבחור אנשים ישרים ומתאימים, או שהפוליטיזציה שלה מקדמת את ההפך? התשובות לשאלות הללו יקבעו האם בשנים הבאות נחזה בעוד רבנים הנשלחים אל מאחורי סורג ובריח, או נשכיל לשים עלינו רבנים שיהוו דוגמה אישית לצניעות וטוהר המידות.