מצולות ברלין

משל לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: "מפני מה אתם בורחים?". אמרו לו: "מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם". אמר להם: "רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?".
אמרו לו: "אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחַיות?! לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה...".

כששמעתי על "מחאת ברלין" נזכרתי במשל הזה. יש הסבורים שכדי לפתור את בעיית יוקר המחיה, יש להפעיל לחץ ביצירת בעיה גדולה יותר של ירידה מן הארץ. כשהספינה נטרפת החפץ הראשון שמשליכים ממנה לא יהיה הטלית והתפילין. הירידה מן הארץ היא-היא טריפת הספינה. בעיית יוקר המחיה מתגמדת מול בעיית הירידה מן הארץ.

הירידה מן הארץ אינה "עוד חיסרון" או "עוד בעיה". היא בעיית הבעיות, שורש הבעיות כולן. היא בעיה קיומית של להיות או לחדול. ארצנו היא המים בהם אנו שוחים, גם אם יש דגים טורפים בים הגועש. אדמת נכר היא מוות עבורנו כעם. אדמת ברלין עבורנו היא מצולות של טביעה - רעיונית, מוסרית ושרידותית.

בתורת הרב קוק מוסבר לגבי היורדים מן הארץ שאנשים נוטים לחשוב כי עשו זאת בשל מאיסתם בארץ חמדה. הוא מסביר זאת הפוך - הארץ היא זו שמאסה בהם ובמעשיהם ולמעשה הקיאה אותם. לארץ ישראל יש חיות עצמית משלה. היא אינה עוד פיסת אדמה, ולכן באנו להקים את חיינו דווקא כאן.

כאשר הדייט שלך לא רוצה להיפגש איתך יותר, היא אינה מתאפרת, לובשת בגדים פשוטים ומתראה בפניך כלכלוכית. היא גורמת לך לחשוב שאתה מאסת בה ולכן נפרדתם, כאשר למעשה המציאות היא הפוכה.