האכזבה ממנואל טרכטנברג

פרופסור מנואל טרכטנברג, לדבריו, הוא המאמין הגדול ביכולת ההתחדשות של החברה והכלכלה הישראלית. בראיון למוסף הכלכלי של עיתון הארץ אמר: "יש לנו יכולת להתקרב לתהום ולהתחיל בדרך חדשה". לאופטימיות הזו הוא מסיף: "מה שחסר היום זו התקווה, עמוד האש והחזון". לצערי, בראיון לא הובהר לאיזה חזון לאיזה עמוד אש הוא מייחל במיוחד כשהוא קובע, "שישראל נמצאת במקום המסוכן ביותר לקיום האנושי".

אני ציפיתי, שעמוד האש יצביע על ההכרח לחתירה לשלום, לכלכלה של שלום, למה שיכולה להפיק החברה הישראלית מכלכלה של שלום. ציפיתי שיצביע על כלכה, שתהיה שעונה על החזון המדיני, אותו שירטט בנימין נתניהו בעצמו בנאום בר-אילן, חזון שדיבר על המחויבות שיש לו לפתרון של שתי מדינות לשני העמים, ולמרבה הצער, החזון הולך ונכמש לנגד עינינו וסיכוייו להחלמה נראים היום אפסיים.

כך גם הולכת ונעלמת האפשרות לנהל כאן כלכלה של שלום. נעלמת האפשרות לראות כאן אפשרות של צמיחת כלכלה של שלום, כי נתניהו חותר להנצחת שתי ישויות פלשתיניות - אחת חלשה ביהודה ובשומרון בידי אבו מאזן, שאומר כבר בַּי בַּי לשמונים שנות חיים, והשנייה זו הישות הנצורה בעזה, ישות נתונה במצור תמידי ימי-כלכלי-יבשתי, וכל ניסיון של הפלשתינים להקים ישות אחת מאוחדת תתקל בהתנגדות של מי שמכר לעולם את הכזב, שהוא בעד שתי מדינות לשני העמים.

וכשהחזון של שתי מדינות לשני העמים מתפוגג, מצפים לנו רק סיבובי מלחמה כדוגמת "צוק איתן". מצפה לנו רק מציאות כלכלית בצילן של מלחמות חוזרות ונשנות. כך צומחת כלכלה השואבת את השראתה מהמערך הכלכלי בארה"ב, כשמציאות של מלחמה הניעה אותה להעביר למיקור חוץ תפקידים מרכזיים של המדינה אפילו במקומות הרגישים ביותר בצבא ובזרועות הביטחון. רק שארצות הברית נהנית מכלכלת המלחמה, היא נהנית מכלכלה של מלחמה הרחוקה אלפי מילין מביתה, בעוד שבישראל המלחמה היא בקרבת הבית ומגיעה לבתי אזרחיה ולא רק באזורי הגבול. כל סבב של מלחמה הוא גם איום קיומי.

מגיע לשני העמים כאן פתרון מדיני של שלום, פתרון של חרות לאומית לשני העמים, פתרון שיביא כלכלה של שלום לארץ הזו, בה חיים יהודים ופלשתינים.