אחד המשפטים הרווחים ביותר בנושא הר-הבית, המקובל כאמת היסטורית, הוא "שמירת הסטטוס קוו כפי שקבע משה דיין בשנת 1967". כל הפוליטיקאים הקשקשנים יודעים להזהיר מפני "שינוי הסטטוס-קוו כפי שנקבע ב-1967". והסטטוס קוו הזה, כך יודעים כולם, הוא שהערבים עולים להר-הבית באופן חופשי, וליהודים יש שעות מוגדרות קצרצרות של ביקורים, רק בקבוצות ותוך ליווי משטרתי על כל קבוצה, וכאשר קבוצה אחת שוהה בהר הקבוצה השנייה ממתינה עד לסיום הסיור של הראשונה, בטרם תורשה היא לעלות.
אין שקר גדול מזה. אפילו על-פי ההסדרים הבזויים שקבע דיין מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ואשר היו נהוגים משך 33 שנה עד שנת 2000, עליית יהודים להר-הבית אפשרית משך כל שעות היום, ללא הגבלה, כולל שבתות וחגים. האיסור היחיד היה על תפילה. סגירת ההר בפני יהודים הייתה האירוע החריג, בדרך כלל בתשעה באב ובימים נוספים.
אני עוד זוכר איך עליתי באחת השבתות באמצע שנות השמונים להר-הבית בלי שום הפרעה. ההסדרים הללו נשמרו גם אחרי
הסכם אוסלו, כשהמופתי של הרשות הפלשתינית הפך לבעל הבית בהר-הבית.
זאב וילנאי מתאר בספרו "ואהבת לארצך כמוך", שיצא בשנת 1975, בפרק ששמו "הר-הבית השבוי", את המציאות של אותן שנים שאחרי מלחמת ששת הימים: "מי שרוצה לבקר כיום בהר-הבית, בא אל הכותל המערבי, פונה ממנו ימינה, עולה במעלה קל אל שער המערביים, מברך לשלום את החייל הישראלי העומד שם על המשמר, ונכנס בלי קושי אל תוך החצר שבה עמד לפנים בית המקדש. כאן הוא יכול לסייר לו בנחת במסגד אל-אקצה, הסמוך לשער, ואחר כך לעלות במדרגות הנרחבות על מסגד כיפת הסלע (מסגד עומר), ולהיכנס לתוכו באין מפריע. הדבר היחיד הנדרש ממנו הוא שיסיר את נעליו לפני כניסתו אל המסגדים פנימה, כמנהג המוסלמים.
"לא כן היה לפנים במשך דורות רבים. ערבים קנאים ועזי-פנים עמדו בשערים ולא הירשו ליהודים ולנוצרים אף להתקרב אליהם. ואבוי היה לאדם שהעיז להציג את רגלו על המפתן כדי להציץ מרחוק אל בנייני חצר המקדש". (עמ' 38).
השינוי חל כשהר-הבית נסגר ליהודים בלבד עם פרוץ מלחמת אוסלו בראש השנה תשס"א. כשחודשה עליית יהודים להר כעבור שנתיים, נקבעו ההסדרים החדשים הנוקשים לאין ערוך כלפי יהודים, תוך שמירת השלטון האמיתי בהר בידי הוואקף. חזרנו לימים בהם ערבים קנאים ועזי-פנים עומדים בשערים ולא מרשים ליהודים – לגבי הנוצרים חל שינוי - אף להתקרב אליהם. ואבוי לאדם שמעז להציג את רגלו על המפתן כדי להציץ מרחוק אל בנייני חצר המקדש. הר-הבית שוב שבוי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
