זילות של השכול - "רייטינג" של רצח

אולי יבוא היום שבו ערוצי הטלוויזיה יתחרו על "סקופים" של המצאות טכנולוגיות ומדעיות, פרי תכנון ישראלי, שיביאו לה מוניטין וכסף. אולי החדשות החמות יעסקו במציאת תרופות לחיסול האיידס ולביעור מחלת הסרטן. או מזור מוחלט לחולים במחלות ניווניות כמו פרקינסון ואלצהיימר. או על מנהיגות בעלת השראה שהיא מופת בחזון ובעשייה לעם היהודי ולעולם. היום הזה טרם הגיע. אם יבוא השלום, אני מאמין שהוא יגיע. בינתיים המציאות היא אחרת הדיווחים מתחרים מי יכול מהר יותר ובצורה מושכת יותר, צופים ורייטינג, לשקף באופן החד ביותר את כול מה שנוגע לפן המכוער, הבזוי, הרקוב שבחיינו. בין השאר על דריסת כבוד האדם החל בבריוניות פרלמנטארית ובהמשך דריסתו בפועל בהתעללות, באונס, בהרג, ברצח, אם אלה בזירה לוחמת ובעיקר בחיינו האזרחיים.

זאת לא רק זכותה של המדיה לשקף את כול אלה. זאת חובתה. לדוגמה הכתבה, הארוכה יחסית והאותנטית, בערוץ 10 על אוטובוס של ה"פמילייה" בדרך למשחק בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. למי שהשם לא אומר הרבה מתולדות הפשיעה האמריקנית, אולי הסרט "הסנדק" יזכיר אבל גם ב"משפחה" היה איזה כבוד עצמי וסייגים. כאן לא היו. על המרקע נראה במטושטש אוטובוס שיכור שעוד מעט קט והוא לא יוכל יותר וייפול ואיתו ה"קרם דה לה קרם" של חלאת אנוש, בכול פרמטר. קצין משטרה קרא להם פושעים. בדרך כלל פושעים נמצאים מאחורי סורג, ורק החשודים בפשיעה מסתובבים חופשי עד לגזר הדין. גם אם הם לא פושעים ויצורים שעלו מן הביבים של המין האנושי, גם אז הם בני אדם. הם אוהדי ביתר ירושלים. שלא לבלבל חלילה עם ביתר ההיסטורית של ז'בוטינסקי, של בגין ושל רובי ריבלין. הם אכן עשבים שוטים, אבל הארץ מלאה בהם.

בהקשר זה סיפור קטן. בילדותי אחד הדברים האהובים עלי היה לשבת ליד סבא, יו"ר הקהילה שלנו, מנהיג בתנועה דתית בינלאומית, במרכבה כשהוא עושה סיור בעיר. בחוץ הוא נסע ברכבת או באוטומוביל. המקום החביב עלי היה כמובן ליד העגלון. מי שיושב ליד העגלון עוברים ושבים רואים אותו וזה מה שחשוב לילד, אבל מה שהילד רואה מלמעלה אלה בעיקר הגללים שמטיל הסוס. שאלתי את סבא מדוע לא מפנים את האיכס הזה. והוא אמר כי בערוב היום עובדי ניקיון מפנים ומביאים את זה לשדות לדישון. ואני שאלתי בתמיהה: "סבא ומזה גדל מזון?" "לא- ענה סבא - מזה גדלים שוטים ודרדרים. רק כשזורעים זרעים טובים השדה מניב יבולים"

אז חברי ה"פמיליה" הם לא מלח הארץ. הם התבלין שלה, ולקרוא להם סתם פושעים, זאת התעלמות עיוורת מן המציאות והשטח שבו הם צומחים. זה כאילו תאמר שזבל אורגני הוא דשן. זה נכון, אבל הוא זבל. זה כאילו תאמר שמנהיג פוליטי במעשיו ובמחדליו יצא מדעתו. הוא לא יצא. זאת דעתו. וזאת הבעיה וזה מדאיג.

ואם אנו רואים ושומעים את הקולות, הצווחות, הקללות, ניבול הפה, בליווי קולו של הכתב בתיאור האירוע, והוא גם הוכה וגם גורש מן האוטובוס - כול אלה היו טלוויזיה במיטבה.
seeing is believing - מראה עיניים כזה מקומם רבים ומעורר בחילה, אבל חשוב לראות כיצד אנו, כן אנו- נראים בעיני עצמנו ובעיני העולם. חברה בריונית מלמעלה ועד למטה. המדיה, בייחוד הטלוויזיה שאין לה תחליף מבחינה זאת, חייבת לשתף את הציבור בתופעות אלה. זה היה גם מקורי, והטלוויזיה היא במיטבה אם יש לה דברים אותנטיים כאלה, לעתים מקריים מאוד, אבל הם אמינים מאוד. שחזור הוא דבר מקובל, אבל הוא שונה.

ניצול טרגדיות לצורך חשיפה ורייטינג

סיפור אחר קשור בסוג אחר של מציאות. במקרה, גם כן צפיתי בזאת בערוץ 10 .מדובר בשידור ה"סקופ", של ערוץ 10 על השיחה האחרונה של הנערה שלי דדון לפני הירצחה. בשיחה הקצרה נשמעת שלי עוברת מתיאור של תחושה לביטוי של מצוקה קשה כשהיא אומרת בקול חנוק שהיא מפוחדת והשיחה נפסקת. חשוב היה להביא זאת לידיעה הציבור. לא זו בלבד שבאייטם אחד חזרו על זה שלוש פעמים אלא הם גם דובבו חברה של שלי. וזאת שלא ידעה את נפשה, דברה, ודיברה, לעניין ושלא לעניין, ברברה המסכנה רק משום שהמצלמה צלמה וזה לא משנה אם בתחילה חשבו שזה על-רקע לאומני ואחר כך הגיעו למסקנה שזה פשע פלילי, אונס ורצח. וזה אמור, במידה זאת או אחרת, בכול הקשור בראיונות ובתיאורים של משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהם. וודאי שאנשים אלה שזה סבלם ושברם בראש וראשונה ולא של החברה והמדינה,יכולים לסרב לדבר. ויש כאלה שאכן מסרבים מכיוון שהם רואים בכך חדירה לפרטיות גם אם מדובר בשכול וביגון. אבל יש אחרים שמדברים, מתוך כאב. הם אומרים מה שעל לבם, הם מבקשים לשתף את הציבור בכאבם או השקפת עולמם, ונוכחות המצלמה לא מעלה ולא מורידה. הם פורקים את המועקה.

אבל אסור לנצל זאת למען הרייטינג, בכך שמעצימים את הטרגדיה. די לנו בכך שפוליטיקאים עושים זאת. המדיה אסור לה להיות שותפה. כאן הזווית היא לא פוליטית. היא פשוט מסחרית. וגם טלוויזיה מסחרית כמו ערוץ 10 חייבים לדעת את הגבול. נכון יותר שיש קשר בין הסמכות שיש למדיה בתוקף היותה תקשורת המונים שבה צופים מאות אלפים, לבין האחריות שיש לה מתוקף אותה עוצמה. לא מדובר בצנזורה מאונס או מרצון. אני לא מציע להתעלם משום נושא שיש בו עניין ציבורי. אבל כמו בכלי נגינה. יש פיאניסימו ויש פורטיסימו, ויש רייטיגנסימו.

מדיה וחינוך

הסוגיה באיזו מידה המדיה לסוגיה מחנכת, היא חומר למאות ספרים, אלפי מאמרים ומסות, דיונים בכול מישורי האקדמיה ומערכות החינוך. בסופו של דבר המסקנה המתבקשת היא שאין כמעט דבר בעולמנו שהוא לא מחנך. חלק חשוב מאוד מן החינוך של האדם לא בא לו מן המסגרת הדיסציפלינארית החל בגן וכלה באוניברסיטה, אך שמדובר בין 15 לבין 18 שנה אצלנו עם הפסקה של שרות צבאי. הוא בא מן הבית, מן החברים, מן הסביבה, הקטנה והרחבה, מן התקשורת ועוד נסיבות שבכולם קיים האלמנט של הפקת לקחים. עם זאת בכול הדיונים, והסימפוזיונים שאני מכיר הייתה מסקנה כמעט משותפת לכול החוקרים. בטלוויזיה יש אלמנט חזק שגורם לחיקוי. וזה קשור בעיקר לילדים. עליהם הטלוויזיה משפיעה הכי הרבה. משום כך מחנכים מזהירים מפני אלימות גם בסרטי הנפשה- אנימציה. הילד מפנים את זה. והוא מחקה, בדרך כלל בצחוקים, אבל זה יכול להפוך למעשה ולעתים גם לאסון, וכבר ראינו ושמענו על כך.

ויש עוד ציבור שמחקה. אלה הפסיכופתים, והסוציופתים ועוד אלמנטים לא יציבים. אך בדרך כלל אלה אלמנטים שוליים. אולם בחברה שלנו שהיא חברה שגדלה לצערנו לא על מוח אלא על כוח, התקשורת צריכה להביא זאת בחשבון. ואם בכך מישהו יטיח כנגדי: " מה אתה רוצה שהטלוויזיה תחנך?" התשובה שלי תהיה: כן, אם מדובר במונח הרחב של חינוך. הרי מה זאת השפעה? השפעה היא חינוך לרע ולטוב. אינדוקטרינציה במשטר רודני, היא חינוך. גבלס שר התעמולה הנאצי, "חינך" את העם הגרמני. לֶני רייפנשטאהל במאית הסרטים הגאונית, הפייבוריטית של היטלר חינכה את העם הגרמני ב"כוחו של הרצון"- הנאצי. אחרי שהגרמנים צפו בסרט המדהים הזה הם הפנימו עוד יותר את העליונות של הגזע ואת הנחיתות של כול הגזעים האחרים, שהיו למדרס.

זה אמור בעיקר בתקופה של טרום בחירות, שלא במסגרת השידורים של המפלגות עצמם, במסגרת החוק. יש לזכור שוב ושוב את האמירה הנבונה של המשורר הגדול בן המאה ה-18 אלכסנדר פופ ( "Alexander Pope "Fools rush in where angles fear to thread - טיפשים רצים למקום שבו המלאכים חוששים לרחף.

לסיכום. יש במסגרת חופש הביטוי גם היכולת של השפעה חיובית. אם המדיה מוצאת עצמו במצב שעליה לירות, שתעשה זאת. אבל שלא תירה עוד צרורות בגופה שמזמן נפחה את נשמתה. וזאת אך ורק להוסיף עוד נקודות ל-"בול" בקליעה אל הרייטינג.