הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון טוענים שלמרות התמיכה הגורפת של הקונגרס בישראל, הנשיא אובמה יכול להפעיל לחץ אפקטיבי לוויתורים משמעותיים של ישראל.
הנטייה להמעיט בעוצמת הקונגרס - שהוא הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקני -
נשמעה לאחרונה על-ידי שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו: "אסור להתעלם מהעובדה שבכל הקשור למדיניות חוץ, החוקה האמריקנית מעניקה לנשיא את מירב הכוח...." האמנם?
הטענה שמדיניות החוץ של ארה"ב מעוצבת על-ידי נשיא כל-יכול מופרכת על-ידי תקדימים רבים וחוקת ארה"ב, שגובשה כדי למנוע שלטון יחיד ולכן מעניקה לקונגרס ולנשיא, גם יחד, את הסמכות לעצב את מדיניות החוץ והביטחון.
בניגוד לתובנה המקובלת, הנשיא אינו "הממשל", אלא אחד משלוש זרועות הממשל המופרדות ועצמאיות באופן מוחלט. לפי החוקה הקונגרס הוא הרשות
הבכירה, ולכן הסעיף הראשון בחוקה מוקדש לקונגרס.
בניגוד לשאר הדמוקרטיות המערביות - שם הרשות המבצעת עליונה על המחוקקת- חוקת ארה"ב הקימה מסד לרשות מחוקקת החזקה בעולם ולמאבק מתמיד בין רשויות השקולות בעוצמתן. הנשיא הוא "המפקד העליון" כל עוד הקונגרס מאשר ומתקצב, ובמיוחד בנושאי סנקציות, סיוע חוץ, סיוע צבאי, אשרור הסכמים בינלאומיים, מינויים בכירים וכל סעיפי ההוצאות.
עוצמת הקונגרס קיבלה רוח גבית ממלחמת וייטנאם, שערוריות וואטרגייט ואיראנגייט והגלובליזציה שקיצצו את כנפי הנשיא באמצעות הגברה דרמטית של מעורבות המחוקקים בסוגיות חוץ, העמקת פיקוח הקונגרס על הנשיא ושדרוג דרסטי של איכות וכמות צוות העוזרים בקונגרס (כ-17,000!).
אבל, המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים העומדים בראש מעייני המצביעים וקובעים את גורלם ביום הבחירות, ולהניח לנשיא להוביל בנושאי חוץ, אלא אם כן הנשיא מועל באמון, מפיר את החוק, מוביל מדיניות כושלת, או חורג מקונצנזוס כגון אהדה גורפת לישראל. או אז המחוקקים מפגינים שריר מרשים המבטא את תלותם המוחלטת בבוחר ולא במפלגות או הנשיא.
לדוגמה, ב-2011 אילצו סנטורים דמוקרטים את אובמה להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"מ בגנות ההתנחלויות. בעיצומו של "צוק איתן" סיכלו סנטורים דמוקרטים את ניסיון אובמה להתנות את הענקת 225 מיליון דולרים לרכישת סוללות "כיפת ברזל" באישור חוק הגירה שנוי במחלוקת. מ-2009 מסרב הקונגרס לסגור את מחנה מעצר הטרוריסטים בגואנטנמו. ב-2012 מנע הקונגרס הענקת 450 מיליון דולרים לממשלת ה"אחים המוסלמים" במצרים. ב-2009 מנעו סנטורים דמוקרטים את מינוי צ'אס פרימן הפרו-סעודי והאנטי-ישראלי ליו"ר וועדת המודיעין הלאומית. בשנים 1992-1990 שודרג שתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב באופן חסר-תקדים ביוזמת הקונגרס, למרות התנגדות הנשיא בוש. ב-1990 מנע הקונגרס קיצוץ של 5% בסיוע החוץ לישראל. הקונגרס סיים מעורבות צבאית אמריקנית בווייטנאם, אנגולה וניקרגואה.
כאשר ניסו הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר לשכנע את הסנטור אינוייה למשוך את יוזמתו לשדרוג נמל חיפה בכספי הפנטגון, ענה אינוייה: "לפי החוקה, הקונגרס מפקח עליכם ולא אתם עלי...." אתה הבנת את זה, ברוך?!
