1. לא מזמן פירסם
שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, מאמר שבו פרש את מסכת האיומים על ישראל, מצבה המדיני, מי אחראי לזה ומהו הפתרון. על הדרך אפיין את הרכיבים השונים בחברה הישראלית והגדיר מהו החזון הציוני לדעתו. עבור לא מעט אנשים, עברו של שביט נותן משקל מיוחד לטענותיו. אני נדרש לדבריו, משום שיש בהם תמצית השקפת העולם הפוליטית של חלק נרחב מהשמאל הישראלי, שעל בסיסה ניטשת מערכת הבחירות הנוכחית.
שביט חרד לגורל הפרויקט הציוני בשל "המסה הקריטית של האיומים עלינו". לטענתו, יחסי ישראל-ארה"ב הגיעו לשפל שלא היה כמותו. אנחנו יודעים שהדבר אינו נכון, משום שהמתח היחיד נמצא בבית הלבן ולא בשני בתי הנבחרים החשובים לא פחות, ושם נמצא רוב מוצק התומך בישראל ובנתניהו. גם בבית הלבן המצב לא רע; הנה השבוע, ארה"ב התנגדה להצעה הפלשתינית באו"ם.
עוד אומר שביט שאירופה נגדנו, האנטישמיות הגיעה לשיא, הקמפוסים נגדנו ותנועת החרם מתחזקת. אכן, בעיה קשה ועבודה רבה לפנינו. בחברה הישראלית, הסולידריות "נשחקת" (המילקי בברלין), ישראלים רצים להשיג דרכון זר, מה שמצביע לפי שביט על "כמיהה לנתינות זרה" ועל "סדקים בתחושת הביטחון". אני דווקא ראיתי בקיץ האחרון התלכדות אדירה בחברה וסולידריות עמוקה שהיממה את אויבינו.
2. מי אחראי למצב? אין הפתעות: הציונות הדתית והימין. שביט מזהה "לראשונה" בציונות הדתית "גבהות לב וחשיבה משיחית". זה שיח משנות ה-80. והנה הניתוח: עד כה הסכסוך עם הערבים-הפלשתינים היה "סכסוך פוליטי מקומי". עכשיו זה הופך ל"מלחמת דת נגד העולם המוסלמי כולו". הוא מאשים את הימין הפוליטי ב"תלישות ובורות בהבנת תהליכים בינלאומיים ומשמעותם לעצמאותנו", שגורמים לכך ש"עם ישראל שועט בעיוורון" לקטסטרופה.
אני באמת שואל את עצמי, האם שביט - כיתר השמאל הישראלי - באמת חי פה, או שלא השתחרר ממשרתו כראש המוסד אי-שם בשנות ה-80? האם הימין אחראי להתעוררות האיסלאמיסטית בעולם - ואם נשב בשקט בפינה, המוסלמים לא יראו בנו מוצב קדמי של המערב הכופר?
21 שנים אנחנו מתמודדים עם הישגיהם המפוארים של הסכמי אוסלו, שהביאו עלינו טרור חסר תקדים, מלחמות תכופות, הגדלת תקציב הביטחון בשל כך ופגיעה בכלכלה הישראלית. ועוד לא הזכרנו את ההינתקות האומללה שקצרה סופה. מה גורם לשמאל להישאר תקוע בשלב החלומות, למרות שראה כיצד הם מתנפצים אל קרקע המציאות?
מי שעט כעיוור אחר הבטחות השווא של אדריכלי אוסלו בגיבויה הנלהב של תקשורת מגויסת? ומי היו הפיכחים הרציונליים שלא התפתו למקסמי השווא של הבלון הנפוח המכונה "תהליך השלום"? האם שמאל המוסיף למלמל "מוכרחים לעשות שלום" אינו משיחי ומסוכן עשרות מונים מאלו שתחזיותיהם באשר לעתיד ה"שלום" התגשמו אחת לאחת?
3. ההגדרות הסוציולוגיות של שביט חושפות יותר מטפח מהנחות היסוד של חוגו הפוליטי. ובכן, "המרכז והשמאל הפוליטי" הם "המגזר השפוי והליברלי". באמת שלא הבחנתי בשפיות יוצאת דופן בקרב אנשים, שעדיין מאמינים בכנות כוונותיהם של הפלשתינים, למרות הניסיונות הקשים שעברנו, ולמרות שהחברה הפלשתינית גלויה לפנינו על השקפותיה האמיתיות ביחס לישראל ולעם היהודי.
באשר ל"ליברליזם" של השמאל הישראלי, הרושם הוא שמדובר בליברליזם פונדמנטליסטי, שמתקשה כאבן בכל פעם שהוא מאותגר. לא התרשמתי שהשמאל הישראלי נלהב לאפשר חופש ביטוי ליריביו האידיאולוגיים.
שביט ממשיך: "החרדים חיים בארץ רק(!) מטעמי נוחות". מי שאומר דברים כאלה, שבוי בסטריאוטיפים ולחלוטין אינו מכיר את החברה החרדית ואת הערך העמוק, הדתי, הרוחני והמיסטי, שיש לארץ ישראל בעבור היהודי החרדי. כנראה שלא פתח סידור תפילה או התעניין במצוות התלויות בארץ או במונח הטעון והנפוץ "ארץ הקודש".
הציונות הדתית, לאבחנתו של שביט, "מקדשת את הטריטוריה מעבר לכל ערך אחר", גם במחיר "כישלון וסכנת חורבן". הוא מגייס את מנחם בגין - שבשנות ה-50 וה-60 אמרו עליו דברים חמורים פי כמה - ולומד מהסכם השלום עם מצרים ש"שלום, שהוא נשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית, עולה בחשיבותו על קרקע". הטיעונים האלה כה מקובעים ושטחיים, ואינם מביאים בחשבון את המורכבות בחברה הדתית ואת ההבדלים התיאולוגיים והאידיאולוגיים בתוכה. נניח לטיעון המשיחי ש"השלום הוא נשמת אפה של דמוקרטיה", אבל האם אין גם ערך ביטחוני גרידא לאחיזתנו בגב ההר? האם לא למדנו מהנסיגה מעזה? מה יעשה שביט ברגע שנותיר את השטח לפלשתינים וחמאס ינפנף את הרשות? מה נעשה מול מפגע בודד בשטח המופקר, שיעמוד על גבעה בשומרון עם טיל כתף מול נמל התעופה? מי מכשיר פה "חורבן" - זה שמוכן להיחשף לח'ליפות איסלאמית בלב הארץ או מי שמבין באופן רציונלי, שבין הברירה להתמודד עם הקשיים הנוכחיים להתאבדות הפוליטית, הקרויה מדינה פלשתינית, הנתונה לחסדי הכוחות המטורפים ביותר בעולם הערבי, עדיפה האפשרות הראשונה?
שביט מקונן כי חלקים גדולים בעם שכחו או זנחו את "החזון המקורי של הציונות": "להקים מדינה יהודית ודמוקרטית לעם היהודי בארץ ישראל". יפה, כדאי שהשמאל יזכור: המטרה הייתה להקים מדינה לעם היהודי ולא מקלט טרור לקבוצות איסלאמיסטיות שהמכנה המשותף שלהן אינו הטבת מצבן - אלא חורבנם של היהודים.
4. ואחרי הדיאגנוזה, מציע שביט הצעה גאונית שלא נודע כמותה מאז פירסם הרצל את "מדינת היהודים": לאמץ את יוזמת הליגה הערבית מ-2002, לסמוך על סעודיה ומצרים ולייצר דיאלוג שיוביל בסופו של דבר "לפתרון המלא של הסכסוך". וואו. מה אירע בין 2002 ל-2014? ממש לא הרבה; למעט התפרקותו של כמעט כל המזרח התיכון וחזרתו למבנים שבטיים עתיקים.
שביט קבע שליוזמה שהציע "נדרשת מנהיגות אמיתית ואמיצה". מה אמיתי או אמיץ בחזרה על הנוסחה הכושלת שהוצעה מאז אוסלו בידי השמאל, ועיקרה: לסמוך על הערבים שיעשו את העבודה עבורנו - ממתי יהודים סומכים על הנס?
איך זה ששמונה שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, עדיין יש כשלים במערך המילואים?
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
