שיחה ברכבת ללונדון

שכני ברכבת מנמל התעופה לוטון ללונדון היה אדם חביב בגיל העמידה. קשרנו שיחה וכבר במשפט השני הוא סיפר שנולד בסוריה והיגר לפני שנים רבות לבולגריה. האיש הוא רופא, שמגיע מדי פעם לכמה ימים לעבוד בבית חולים בלונדון. בהמשך אמר, שהוא נוצרי יליד לאטקיה, ושעזב את ארצו בשל הדיקטטורה של אסד-האב.

לא שאלתי לשמו, אך ניכר שהוא אדם משכיל וחושב. כך למשל אמר, שככל שבשאר אסד מתועב - הוא עדיף על פני המוסלמים הקיצוניים המבקשים להשליט בסוריה את השריעה. התברר שהוא בעל ידע רב ומדויק על העלאווים, הקבוצה אליה משתייכים בני משפחת אסד. האיש גם ידע לומר, שאולי ערביי ישראל אינם נהנים מדמוקרטיה מלאה, אך אין ספק שמצבם טוב פי כמה משל כל ערבי אחר במזרח התיכון.

בנקודה הזאת ציינתי, כי ערביי ישראל מצביעים בבחירות, יש חברי כנסת ערבים ויש ראשי ערים ערבים. הסכמנו שאנחנו שכנים ובני-דודים, והרופא דיבר על כך שחייב להימצא פתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שאם לא כן - הוא חושש - הקיצוניים בצד הפלשתיני יצברו עוד ועוד כוח.

הרשיתי לעצמי לפרוש בפני בן-שיחי כמה עובדות שהוא לא היה מודע להן, וניכר בפניו שהן עוררו בו מחשבה ואפילו הפתעה. למשל: העובדה שישראל הלכה לקראת הפלשתינים בתוכנית האוטונומיה של מנחם בגין, בהסכם אוסלו, בפסגת קמפ דייוויד ובהינתקות - וכל מה שקיבלה בתמורה היה סרבנות וטרור. למשל: שחלק ניכר מן המועסקים בבנייה ובתעשיה בהתנחלויות הם פלשתינים, הנהנים מתנאי שכר ועבודה טובים פי כמה משל אלו המועסקים ברשות הפלשתינית, ואשר יהיו הנפגעים הראשונים מכל חרם על ההתנחלויות.

האיש שאל, מתוך רצון לשמוע ולא בהתרסה, מדוע בכלל מוקמות התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלשתינית. נתתי לו שלוש תשובות. האחת: תנאי החיים שם יותר טובים. השנייה: יהודים רבים סבורים שזו ארץ אבותיהם. השלישית: אם ערבים חיים ביפו, מדוע אסור ליהודים לחיות ליד רמאללה ושכם? איזה מין שלום זה?

העמדתי אותו גם על הניגוד העצום בחינוך בין הישראלים לפלשתינים. בעוד שאנחנו פותחים כל שיחה במילה "שלום" ואומרים שהיא גם אחד משמותיו של אלוקים, בתקשורת הפלשתינית יש הסתה בלתי פוסקת ובבתי הספר הפלשתינים מחנכים לשנאה. סיפרתי לו על מפה שראיתי בבית ספר יסודי בעיר העתיקה, שם ישראל כלל אינה מופיעה ובמקומה נאמר "פלשתין". איך נעשה שלום - שאלתי - עם מי שלא מוכן להכיר בקיומנו? הוא שקע במחשבה ולא מצא תשובה.

הסברתי לו את ההבדל המהותי בין הרשות הפלשתינית לבין החמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי ודומיהם. בעוד הרש"פ מנהלת מול ישראל מאבק מדיני, הארגונים הקיצוניים מנהלים מאבק דתי לחיים ולמוות. נניח שנגיע להסכם עם אבו מאזן, מה נעשה אם אחרי שנה החמאס יעלה לשלטון? הרי זה בדיוק מה שקרה בעזה, שם החמאס משקיע את כספי הסיוע במנהרות ובטילים במקום בשיפור חיי התושבים. אגב כך הזכרתי לו, שמדינות ערב יכלו להקים מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון בין 1948 ל-1967, אך במקום לעשות זאת - מקיימות עד היום מחנות פליטים בשטחן.

אגב אבו מאזן, בן-שיחי נדהם לשמוע שנשיא הרש"פ כתב ספר מכחיש שואה ושעדיין ניתן לרכוש אותו באתר הרשמי שלו. "איך אפשר להכחיש דבר שהוא עובדה?", תהה. הערתי שלא מדובר בעניין של דיוק היסטורי, אלא בחתירה מכוונת תחת אחד מיסודות התודעה הישראלית והיהודית.

למה אני מספר את כל זה? לא כדי להראות כמה שאני מוצלח. נחזור להתחלה: מדובר ברופא החי באירופה, עובד בלונדון, מתעניין במתרחש במזרח התיכון - ולא יודע את כל העובדות הללו. חלקן עובדות יסוד חשובות ביותר: הסרבנות הפלשתינית, הסכנה האיסלאמית. חלקן עובדות רקע משמעותיות: מי יפסיד מחרם על ההתנחלויות, הכחשת השואה של אבו מאזן.

בן-שיחי נעים ההליכות הוא דוגמה מעולה לכשלונה - או שמא לחוסר קיומה - של ההסברה הישראלית. אם אדם כמותו לא יודע את כל זה, סימן שאנחנו לא מעבירים את המסרים החשובים ביותר שלנו. אז לפני שאנחנו מתלוננים - בצדק רב - על הצביעות העולמית המהולה באנטישמיות - הבה נוודא שאנחנו עושים הכל כדי שהעולם יידע את האמת. והעולם איננו רק ראשי הממשלות, חברי הפרלמנטים ועורכי העיתונים. העולם הוא גם - ואולי אפילו בעיקר - רופאים בבולגריה, עורכי דין בצרפת, רואי חשבון בבריטניה, תעשיינים באיטליה ויזמים בגרמניה. אנשים משכילים הפתוחים לקבלת מידע ולשמיעת דעות. שם אנחנו חייבים להילחם.