בין אורנה בנאי למכללת ספיר

במסווה של תוכנית בידור, אורנה בנאי משתלחת בחרדים, המשמשים כשק החבטות האישי שלה לא מהיום ולא מאתמול. אין בכך לא חידוש, לא הומור, לא סאטירה ובוודאי שלא תרבות.

כך גם בתערוכת ספיר המושמצת: לא ברור לי איזה שאר רוח נדרש כדי להכניס קללה נאצית למסגרת של תמונה, או לצלם איש ערום מבגדיו עם תפילין של יד. אין בשני מרכיבים אלו שום אמירה מקורית, שום התרסה חברתית, שום דבר מלבד ניסיון לפגוע במה שחשוב לאחרים, ולרפד את אותה קריאה אסורה "איטבח אל יאהוד" במסווה של אמנות. למעשה, אין דרך אחרת לקבל כרטיס כניסה לתערוכה מבלי ליצור יצירת אמנות משמעותית.

היכן שהאמנות לא קיימת, העיתונות נמצאת במלואה, באיתור פרובוקציות, ולפעמים האכסניה כה עלובה עד כי היא נזקקת להיראות בכל מחיר, ולו במחיר של פרובוקציה ופגיעה, המושכות לא בגלל הרמה התרבותית - אלא בשל תשומת לב.

ככה מדברים על אורנה, וככה גם יודעים שיש מכללה בדרום.

חבל שאורנה בנאי לא מתמקדת במה שהיא באמת מוכשרת בו, ונזקקת להפריח אמרות לחלל, ברמה הכי נחותה של "סאטירה", אחת לחודש.

חבל שמכללת ספיר לא מסתפקת בהישגים אקדמיים, ויש לה כאלה, בין היתר - הגעה למקום הראשון בארץ בפרויקטים אדריכליים (גמר) של הסטודנטים במחלקה לאדריכלות, לא הפעם הראשונה ולא הפעם היחידה.