מורכבות היא אנושיות

אדוני יושב-ראש הכנסת והגברת אירינה נבזלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ודוד חיות, ראשת האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון והגברת לודמילה תיכון, ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שגרירים, ראשי העדות, משפחות השבויים והנעדרים, מכובדיי כולם, זהו לא עניין של מה בכך שכנסת פותחת את המושב החמישי שלה ואת כנס החורף שלו. אני שמח ומתכבד, כמו תמיד, להיות בבית הזה, משכן הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל ממשיכה לעשות דרכה, בחוכמה ובאחריות, במים סוערים. בכל גבולותינו ומעבר להם אנו נדרשים כל העת למצוא את נקודת האיזון שבין העוצמה שבכוח לעוצמה שבאיפוק, ואנו נדרשים כל העת ליצירתיות.

אנו מודים לכל המשרתים במערכות המדיניות והביטחונית ולמקבלי ההחלטות. אנו מודים לכוחות הביטחון כולם: לצה"ל, לשב"כ, למוסד ולמשטרת ישראל על המאמצים הבלתי-נלאים להבטיח את שלומנו ואת שגרתנו.

בתוך האי-שקט סביב וכמעט בכל תחום מדינת ישראל עולה ופורחת. היצירה הישראלית - בספרות, בקולנוע ובמוזיקה - פורצת גבולות ושווקים חדשים. היכולות הישראליות בחקלאות, במים, בבריאות ועוד לא רק שהופכת את ישראל למעצמה של ידע, אלא את העולם כולו למקום טוב יותר. בכל מקום אני פוגש את הנשים והאנשים שחיים כאן. אני מתפעם מהלב העצום שלהם ומהנכונות שלהם לתת מזמנם וממרצם כדי שלאחרים יהיה יותר טוב. "להיות עם חופשי בארצנו", עם חופשי ויוצר, אינה עוד משאלת לב כי אם עובדה שרירה וקיימת.

ואכן, במובנים רבים, מצבו של העם היהודי, שלפני כ-80 שנה ניצב בפני סכנת הכחדה, מעולם לא היה טוב יותר. ואמנם, בישראל 2018 כולם, כולם רוצים להשפיע על דמותה של המדינה. אך התחושה היא שכל צד מושך בחבל, והדגל - הדגל מאיים להיקרע. השלום שאנחנו רבים עליו הפך לכלי מלחמה. האידאולוגיה הפכה לדוגמה, הלהט - לעדריות, והאכפתיות - למחנאות. בוויכוח החשוב על דרכנו, בין אדם לאדם, בין מפלגה למפלגה, בין רוב למיעוט, אנחנו מאבדים את האמפתיה, את ההקשבה, את השלום הפנימי. אנחנו מתחילים לחשוב ולדבר במונחים של עסקת חבילה. אמור לי מה דעתך בנושא ההתיישבות, ואומר לך מה דעתך בנושא בית המשפט העליון, מה עמדתך ביחס ללהט"ב, ואדע גם לומר לך אם אתה משתמש במונח מסתננים, פליטים או מהגרי עבודה. ציוני טוב הוא ימני, ואין דבר כזה נץ מדיני שרוצה לפתוח סופר בשבת או מאמין ששיפור רווחתם של הפלשתינים הוא אינטרס ישראלי.

בשיח הפוליטי של עסקת החבילה זה הכל או כלום, ואסור לשבור שורות. אתה איתנו או נגדנו, מיישר קו או נשלח כמצורע מחוץ למחנה. ולא חשוב שהליכוד של חוק הלאום הוא אותה מפלגה שהשתתפה בחקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולא חשוב שהעבודה ייסדה את ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושבגין האמין בכל ליבו שיש שופטים בירושלים, בעוד שרבין גרס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ושימין כשמאל חתמו על הסכמי השלום ויצאו למלחמות. אל תבלבל אותי עם העובדות, או עם הדעות המורכבות שלך. הרי לא שאלתי מה דעתך, שאלתי: איפה היית? איפה היית באוסלו, איפה היית כשרצחו את רבין, איפה היית בהינתקות ובאיזו כיכר היית במוצאי שבת.

חבריי וחברותיי, נבחרי העם. האמת היא שכולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה. לכולנו אכפת. כולנו נאבקים על הפולחן הנכון ועל הערכים הנכונים, אבל כולנו מחמיצים את הלקח המר: הניצחון בקרב אחים פירושו הפסד במלחמת הקיום. יותר מאיום הגרעין, יותר מהטרור, יותר מאויבים המבקשים לכלותנו, איום המלחמה הפנימית תמיד יהיה האיום החמור ביותר.

קהלת לימד אותנו - זה לעומת זה עשה הקדוש ברוך הוא. זוהי קללת השיח הציבורי הפוליטי, שיח ה"לעומת". כל צד במחנה האחד מתקיים רק כתשליל של המחנה האחר. מתבונן ביריבו ומגיב אליו.

גורמים נעלמים מן העין ברשתות החברתיות, גם הם משפיעים על האופן שבו אנחנו חושבים ומתבטאים ולא תמיד לטובה. הם מעודדים שטחיות והתלהמות. במקום חלונות לעולמות חדשים, הרשתות החברתיות מספקות לנו מראות. כאילו אנו שואלים: "ראי ראי שעל הקיר, מי הכי צודק בעיר?" וכל המראות מציגות למביטים בהן את אותה התמונה: אתה, המתבונן, הכי צודק בעיר. והמקום שבו אנחנו צודקים, כבר כתב מורי, יהודה עמיחי זיכרונו לברכה, הוא קשה ורמוס. משמאל לימין ומימין לשמאל. תזה ואנטי תזה בלי סינתזה.

אני לא יכול לשכוח את הסטודנטית שסיפרה לי על ההלם שחשה, כאשר שאלה בשיעור במחלקה למדע המדינה את אחד הפרופסורים המוערכים והאהובים, גם עליה, אם היא יכולה להיות פמיניסטית ימנית. הוא השיב לה: "בני אדם אינם קוהרנטיים בדעותיהם". אני אומר לפרופסור מעל במה זו: ובכן, כבוד הפרופסור, סינתזה, או מורכבות, אינם בהכרח חוסר קוהרנטיות או חוסר עקביות. במקרים מסוימים, אפשר אפילו לקרוא לזה קשר עם המציאות. עמדות טהרניות יפות אולי לפילוסופים. אבל מעט מאוד פעמים, אם בכלל, אפשר להגשים ערכים ותפיסות במציאות בצורתם הטהורה וממילא אנשים אמיתיים מחזיקים בכמה אמונות במקביל. זו עוצמתם. זו עוצמתם ולא חולשתם.

כך לגבי הבנות הדתיות המשרתות בצה"ל, ויש רבות כאלה. כך לגבי החילונים שמניחים תפילין כל בוקר, לעיתים על יד מקועקעת, ואינם מפגינים נגד פתיחת המרכולים בשבת, ויש רבים כאלה. כך לגבי אזרחי ישראל הערבים שאומרים: הזהות שלי היא פלשתינית ואני חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל שהיא מדינתי, ויש רבים כאלה.

גם אני לא נאמן לעסקת החבילה המקובלת, לא מימין ולא משמאל. אני אוהב אדם. לא למרות היותי איש חרות, אלא כאיש חרות וכז'בוטינסקאי גאה. אני ציוני בכל רמ"ח איבריי, וככזה - מאמין בזכויות אזרח ובשלטון החוק. אני תומך בשמרנות משפטית ומבקר את האקטיביזם המשפטי, ואמשיך לומר בקול רם וגאה: יש שופטים בישראל, יש שופטים בירושלים.

אני מאמין בחירות ובשוויון ומאמין בזכותנו הצודקת על הארץ. מורכבות היא לא צרעת. מורכבות היא לא היעדר חוט שדרה והיא גם לא היעדר עמדה ברורה. מורכבות היא אנושיות. אנשים מורכבים לא מצביעים רק למרכז, הם מצביעי ימין והם גם מצביעי שמאל. העמדות המורכבות שלנו הן גם הדבק בינינו, הן החוליה המחברת בין המחנות השונים, בין בתי מדרש שונים, בין אמונות שונות, בין חזון ואידיאולוגיה לקרקע המציאות.

המורכבות הזאת, חברותיי וחבריי, חסרה היום ייצוג מספק בבית הזה. חסרה היום שופר בבית הזה. תחת עצתם של יועצים אסטרטגיים ושל קמפיינרים ממולחים ביותר, המורכבות הזאת נאלמת דום ומשתתקת. הם יאמרו לכם להגיד זה או הם או אנחנו. שחור או לבן. "קילר אינסטינקט". אני מפציר בכם: אל תקשיבו להם, אל תקשיבו להם. אני קורא לכם בכלל ובבחירות בפרט: תנו למורכבות להרים קול, את קולם של רבים מאוד מאזרחי ואזרחיות ישראל.

מכובדיי, השנה הקרובה תהא שנת בחירות ובמהלכה צפויים אזרחי ישראל להגשים את חובתם ואת זכותם הדמוקרטית, תחילה בבחירות לרשויות המקומיות ואחר כך בבחירות לכנסת.

למרבה הצער, ישראל היא עדיין הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. אלא שהדמוקרטיה איננה רק מימוש זכות ההצבעה, כפי שהיא איננה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה היא גם מהות, ואותה מהות כוללת את חופש ההצבעה והחופש להביע דעה, גם דעה מורכבת וגם את החובה שלנו להקשיב.

זה הזמן להזכיר את הדוח שהגישה השופטת ביניש לאחר הבחירות האחרונות לשולחנה של ועדת החוקה - שגם דנה - ובו המלצות אשר יאפשרו לכל הקולות להישמע במערכת הבחירות ויבטיחו כי לא תתאפשר הטעיה של הציבור. אנו רואים במקומות שונים כיצד הוויכוח שהיה מקור גאוותה וחוסנה של הדמוקרטיה, הופך לפעמים לפרודיה על הדמוקרטיה ולסמל לחולשתה.

זוהי לא דרכנו. לא הייתה ולא תהיה. יש לי אמונה שלמה בנו הישראלים ובראש הבריא שלנו, ביכולת לכונן מחדש את השיחה בינינו כשיחה שבה אנחנו מצליחים לתקשר למרות חילוקי הדעות. מעיזים להביע עמדות מורכבות ומנהלים שיחה שמאפשרת לכולנו לגור יחד - לגור יחד בשלום באותו הבית גם תוך חילוקי דעות. היו ברוכים.