אלרגיה למגירות זהותיות

אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, חבריי חברי הכנסת, אני עומד פה לפניכם, יוסף בן שמעון וחנה רות למשפחת טייב, בן למהגרים מתוניס, בן לעולים מצרפת ועולה בעצמי. ברגעים אלו אני חש יותר מכל דבר אחר את משקל החובה ואת הזכות - את החובה להיות שליח נאמן, ישר, הגון, לא לאכזב את אלה שבחרו בי וגם לא אף אדם אחר, ואת הזכות להודות על האמון והתפקיד להשמיע את הקול של אלה שעד עתה לא נשמע קולם.

נולדתי בפריז, בן לאב שעמל קשה כדי להיות ראוי לאזרחות הצרפתית. מו"ר אבי, שמעון טייב, הגיע בילדותו מתוניס. האזרחות הצרפתית לא הייתה בעבורו מובנת מאליה. הוא ידע שצריך לזכות בה. הוא היה אסיר תודה למדיניות הצרפתית שאפשרה לו להשתקע בצרפת כאזרח מן המניין. כמהגר שהתקבל בזרועות פתוחות אבי חי את החלום, אבל זה לא היה החלום שלו, זה היה החלום הצרפתי. אבי שירת בצנחנים בצרפת ובלילות חלם על ארץ ישראל. כשסיים את שירותו הצבאי שם החליט לעלות לישראל והתחיל שוב הכל מהתחלה - שירות צבאי שני, והפעם בחיל השריון. הוא לא השתקע בישראל; עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן. הוא חזר לצרפת והמשיך לחלום על ארץ ישראל, הפעם יחד עם אימי, ילידת צרפת.

נוף ילדותי איננו צרפת אלא העיר אשדוד, שבה בילינו את חופשות הקיץ בכל שנה. באנו לבקר בישראל בכל הזדמנות אפשרית. חיינו מחופשה לחופשה, סופרים את הימים לפעם הבאה. כילד נחרתו בזיכרוני היטב המקומות הקדושים - הכותל המערבי וקברי האבות הקדושים. השטרות הצהובים עם התמונה של גולדה מאיר - עד כמה הם היו נראים לי אז מוזרים, שונים לחלוטין מהשטרות הצרפתיים המוכרים לי.

אני זוכר את השיחות המהוססות - בכל פעם מחדש אבא ואימא מדברים, מתלחשים: אולי הפעם נישאר, אולי כבר הגיע הזמן. אני זוכר את האכזבה בסוף כל חופשה כשחזרנו לצרפת, כמעט תחושה של כישלון - שוב לא נשארנו בארץ הקודש. לא אוכל לשכוח את היום שבו הוריי הודיעו לנו, לי ולאחיי ולאחיותיי: זה עכשיו או לעולם לא. אין יותר סיבה להמתין. לא נהיה בשלים יותר או מוכנים יותר. צריך לחתוך ולהשתקע בארץ אבותינו.

לא אשכח את המקום שבו עמדתי בדירה קטנה ששכרנו בעיר בני ברק לחופשת הפסח. הייתי אז ילד בן 15, ובאותו רגע הבנתי את מלוא משמעותה של ההגירה. שמטו מתחת רגליי את החיים שהכרתי. רציתי כמובן לעלות לארץ ישראל, אבל רק אז נחתה עליי ההבנה המפחידה של המחירים, האימה מול ההתמודדות הפרטית שלי שממתינה לי. צריך להיפרד מכל החברים, להתחיל הכל במקום חדש, בשפה שאני לא שולט בה, בתרבות שיש לה כללים משלה. אני זוכר את האופוריה ואת חוסר האונים שלובים זה בזה.

חזרנו לצרפת להתארגן, ואז עשינו עלייה. אבל אני לא הסתדרתי - לא הבנתי את השפה, לא מצאתי חברים. שבתי נבוך, לבדי, לצרפת לשנת לימודים נוספת, מתגורר אצל סבא וסבתא, נקרע בין אהבתי לחברים וגעגועיי למשפחה. אבל גם אחרי שרכשתי קצת יותר עברית ושבתי שוב הנה, לארץ הקודש, עליתי שוב, בפעם השנייה - כמו אבי, שעשה פעמיים צבא; כנראה מעשה אבות, סימן לבנים - גם אז לא ממש הסתדרתי. לא הבנתי מה קורה סביבי. גם כשהגעתי לישיבה וגם לאחר מכן, כשהתגייסתי לצה"ל, נתתי אמון במערכת, הלכתי לאן שהורו לי - ילד טוב פריז.

רק שנים אחר כך, אחרי פגישות עם אלפי עולים, הבנתי שכולם חווים חוויה דומה. התשוקה לתת אמון באחים שאליהם סוף-סוף התחברו, הבלבול וחוסר ההבנה - או שמא יש לומר חוסר האונים - שלובים יחד. יש פער עצום בין התרבות הצרפתית לתרבות הישראלית. בצרפתית נהוג לומר: (אומר בצרפתית ומתרגם:) העץ לעיתים קרובות מסתיר את היער. הצרפתים בוחרים להתעלם מהעץ, לא לתת לו להסתיר, ולראות את היער. המילה האהובה כל כך בישראל, נאיביות - Naiveté, בצרפתית - היא צרפתית במקורה, אבל בצרפת היא לא מסמלת חוסר הבנה או תמימות אלא בחירה מודעת לתת אמון ולהאמין בטוב; לא לחפש בכל דבר כוונות נסתרות אלא לבחור בתמימות בכוונת תחילה.

החוויה העצמית שלי כילד מהגר נשאה בכנפיה שליחות בעבורי: לתווך עבור אחרים את הפער הזה; לתרגם להם במובן העמוק את השפה האחרת, הקרובה לליבם אך לצערי זרה אצלם. אחרי עשר שנים של חניכה, הפנמתי מעט יותר את הציניות הישראלית. יכולתי להבחין כבר מתי מתכוונים למה שאומרים ומתי זה לא באמת.

טסתי לשליחות בעיר טולוז עם אשתי היקרה ושלושת ילדיי הקטנים. הגעתי עם הכשרה לרבנות, הדרכתי ולימדתי יהדות וישראליות. עשרות מהמשפחות שליוויתי שם בשנים ההן מתגוררות כיום כאן, בישראל. עזבתי שם שנים לפני הפיגוע הקשה בעיר טולוז. מי שהחליף אותי שם היה הרב יונתן סנדלר, זיכרונו לברכה, שנרצח בפיגוע יחד עם שני ילדיו, אריה וגבריאל, זיכרונם לברכה, ועימם הילדה מרים מונסונגו, זיכרונה לברכה, השם ייקום דמם, בת הזקונים של ידידיי הרב יעקב ויפה מונסונגו. "וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שֹׁכן בציון".

ואז עליתי בפעם השלישית. כשהגעתי הנה שוב המשכתי באותה עשייה. ידעתי שאעשה הכל כדי שאף נער או נערה צרפתים לא יעברו את החוויה שאני עברתי. בעשר השנים האחרונות עסקתי רק בזה. לא היה מענה חינוכי מותאם לנוער ולילדים מהגרים - כמוני בגיל 15. העשייה שלי במסגרת עמותת שלבים, הזרוע המבצעת של קרן וולפסון, צמחה למענה חינוכי הוליסטי למשפחות העולות מצרפת.

מכול עלייה שלי למדתי משהו, הראשונה - כילד שאינו דובר עברית; השנייה - כנער שיודע מעט יותר, מנסה להשתלב, לומד, מתגייס, מבין את השפה אבל לא באמת; השלישית - כאב למשפחה שכבר דובר היטב את שתי השפות ומבין את הפערים ואת הקשיים. חשתי על בשרי את ההתמודדויות. נוכחתי לראות את האתגרים. פגשתי אנשי מקצוע צרפתים רבים שאינם מורשים לעסוק כאן במקצועם משום שהתעודות והתארים שלהם אינם מוכרים. זה בולט במיוחד בתחום הרפואי, תחום שבו אנו משוועים לידיים מקצועיות נוספות, ובפרט בעת הזאת. למדתי לעומק את הביורוקרטיה המוגזמת ואת הצורך בפתרונות מותאמים בדיור, בתעסוקה, בחינוך, בחיי קהילה.

יהדות צרפת תרמה רבות לעם היהודי. רבים אינם יודעים, אבל קהילת יהודי צרפת מוזכרת כבר בתנ"ך, בספר עמוס - בספר עובדיה, סליחה: "וגלֻת החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלֻת ירושלם אשר בספרד יִרשו את ערי הנגב". מאוחר יותר היינו הראשונים לעלות מצרפת לארץ הקודש בעליית בעלי התוספות לפני כ-800 שנה.

גם כיום, חברים, יש פוטנציאל עצום לעלייה מצרפת ולתרומה הייחודית שלה לפסיפס הישראלי, לא רק מול עודף הציניות אלא גם בדרכים רבות אחרות. עולי צרפת מביאים איתם ערכים שהחברה הישראלית משוועת להם. הם מביאים איתם סוג של אלרגיה מיוחדת במינה - אלרגיה למגירות זהותיות סגורות ומסוגרות האופייניות כל כך במדינה שלנו. הם מביאים איתם מסורת ספרדית השומרת על יהדות אותנטית בת מאות שנים שאותה קיבלו בירושה מדורי-דורות, מסורת שמלמדת אותנו לא רק לחיות לצד האחר אלא לחיות יחד עם האחר, לחפש ולמצוא את המאחד ולא את המפריד.

אנחנו הישראלים התרגלנו כבר לפלא של שיבת ציון. אנחנו עסוקים בוויכוחים חשובים על עמדות וערכים. לפעמים צריך מבט מבחוץ כדי להזכיר שכל הנס הזה לא מובן מאליו וכדי שלא נשכח: הפלא הזה, הנס הזה, מחייב אותנו להמשיך לעבוד יחד. חברים, זו איננה נאיביות אלא בחירה מכוונת לא לתת לעץ להסתיר את היער.

יהודי צרפת ספגו בשנים האחרונות מכות לא פשוטות: רדיפה אנטישמית, לאומנית ופיגועים, ולאחרונה גם אבדות רבות וכבדות של מנהיגי הקהילות במגפת הקורונה. הם צריכים לדעת ולחוש שיש להם כאן בית בארץ ישראל, שיש מענה לכל בעיה ושהם רצויים תמיד בכל עת שבה יבחרו לבוא. יש לכם כאן בית ואחים (חוזר על המשפט בצרפתית.)

חברים, אני חושב שתפקידו של נבחר ציבור הוא להיות קשוב לרחשי הלב של הציבור, לטפל בבקשות, בבעיות ובקשיים ולדאוג לכך שיקבלו מענה ויחס הולם. כחבר כנסת מטעם סיעת ש"ס הקדושה, שפועלת למען התורה והחברה ומחזירה עטרה ליושנה, שאותה ייסד באהבה וחיבה נשיא מועצת חכמי התורה המרן הראשון לציון, מורנו ורבנו הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה וזכותו יגן עלינו, שמדרכיו אנו למדים מיהו מנהיג שליבו הרחמן נשבר מלראות עניים וחלשים, והנחה אותנו, נציגיו, לעמוד לימינם ולדאוג למחסורם, לדאוג לעולם התורה בכלל ולרשת החינוך בני יוסף בפרט, שנקראת על שמו, כי כולנו בניו - ביום השבעתי לכנסת עמדתי על קברו וביקשתי שאהיה שליח נאמן ושיעמוד בתפילה עלינו, שלוחיו, שנמשיך ונקיים את צוואתו ומורשתו. בחרדת קודש נכנסתי אל הקודש פנימה, אל הכהן הגדול מאחיו, פה קדוש, נשיא מועצת חכמי התורה, מרן ראש הישיבה, החכם שלום הכהן שליט"א, לברכת הצלחה, לעצה ותושייה. הוא בירכני בברכת כהן "וישם לך שלום" והורה לי לפעול למען יהודי התפוצות בארץ ובעולם ולדאוג למחסורם. כאן המקום להודות למרנן ורבנן מועצת חכמי התורה על האמון שנתנו בי להיות שלוחם ולרבני ומנהיגי יהדות צרפת כדי לשרת מכוחם את המוני בית ישראל כאן מהבית הזה.

מאחורי התנועה הגדולה הזאת עומד אדם גדול, מקים אוהלה של תורה בארץ ובגולה, מחולל המהפכה, שהחזיר עטרה ליושנה, שר הפנים הפריפריה, הנגב והגליל, יושב-ראש התנועה, שר הפנים הרב אריה דרעי, איש אשר רוח בו, איש מעש וחזון, שנתן בי את אמונו וביקש ממני לכהן כחבר הכנסת ולהיות נציג הצרפתים והעולים. הוא האיש שבכישרונותיו הברוכים עומד ומנחה אותנו איך להיות שליחים של הציבור באמת, ולו יאה להיות סמל ודוגמה חיה לעשייה ברוכה. הוא יורד לשטח ומסייר בכל מקום כדי לראות מקרוב את הצרכים ואת האתגרים ולדאוג לכלל אזרחי מדינת ישראל, והכול בישרות, באהבה, בענווה ובשמחה. רבי אריה, בשבילי אתה מודל לחיקוי איך צריך להיראות שליח ציבור אמיתי. אני רוצה להודות לך בשמי ובשם אלפי העולים ובני משפחותיהם, שאני כאן להם לפה, על כל עזרתך ותמיכתך לציבור העולים ועל דאגתך האישית לא רק לעלייתם לארץ אלא גם לקליטתם בכבוד. על הכל תודה. Merci.

ברצוני להודות להוריי היקרים - אף על-פי שאינם כאן, כבודם כאן - על החינוך והליווי מיום לידתי ועד היום. על הכל תודה. ואחרונים חביבים - אשתי וילדיי היקרים, שמלווים אותי בשליחותי, עקב בצד אגודל, במסירות, באהבה אין-סופית. כאן המקום להודות להם ולהתנצל לפניהם שמאז כניסתי לתפקיד הפכתי להיות אבא של שבת שלהם. על הכל תודה ענקית, כי שלי ושלכם - שלה הוא.

ובעת הזאת אני מתפלל שאזכה לקדש שם שמיים בתפקידי ולהיות לכם, אזרחי ישראל והעולים, לפה, ושאזכור תמיד שאני שליח ואעשה את שליחותי בנאמנות. תודה רבה.