אמונה שיש עתיד טוב יותר

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם". דברים אלו מתוך ספרו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק "ימי זיכרון" הם הטקסט המכונן המנחה אותי בדרכי. הם הנותנים לי את הכוח והאמונה לפעול בעולם מורכב, והם המביאים אותי לכאן, לדוכן זה בכנסת ישראל. דע מאין באת.

לפני 101 שנים יצא סבי משה יהודה, שעל שמו אני קרוי, אז צעיר פולני, ציוני דתי, לרחובות ורשה עירו. בפינת אחד הרחובות ראה חייל פולני שיכור מכה באכזריות איש יהודי מבוגר. כמו בסיפור המכונן על משה רבנו, שאותו קראנו בתורה השבת בפרשת שמות, מחליט גם סבי להגן על החלש. על משה רבנו נאמר: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", והפרשנים מפרשים כי במקום שאין אנשים, צריך היה משה להיות לאיש. כך נהג גם סבא שלי: הציל את היהודי מהחייל הפולני, וכמו משה בשעתו נאלץ גם הוא להימלט מאימת השלטונות ועזב את פולין לאנגליה.

18 שנים מאוחר יותר, בסוף אוגוסט 1939, נוסע אותו משה יהודה, כשהוא כבר בעל משפחה ובעלים של חנות לספרי קודש, אל פולין העומדת להיכבש בתוך ימים ספורים. בחושיו ההישרדותיים הוא צופה את הבאות, ובא לשכנע את בני משפחתו שהיו בוורשה להימלט עם תעודות המעבר שהשיג עבורם. הרכבת מלאה חיילים גרמנים הנוסעים אל החזית, וסבי משחד את שומר הקרון על-מנת לקבל את תאו הקטן לשעה קלה, להניח בו תפילין. כשהוא מגיע לבית הדוד ומנסה לשכנע אותו לברוח עימו, מגרש אותו הדוד בבושת פנים ואומר לו: ציוני, צא מביתי.

סבא חזר לאנגליה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה בתחושת כישלון, ובליבו ידע שבני משפחתו לא ישובו מן השואה המתרגשת לבוא על אירופה. עוד תשע שנים חולפות, ודודתי אסתר ציילינגולד, אחותו הגדולה של אבא שלי בן ה-91, עולה לירושלים מלונדון לבדה. היא עובדת כמורה בתיכון הדתי אוולינה דה רוטשילד, לוחמת בקרבות הקשים על העיר העתיקה במלחמת השחרור, עד למותה בקרב שבו נפל הרובע. כשהייתה על ערש דווי בבית החולים והציעו לה סיגריה כתחליף עלוב למורפיום שאזל, היא נרתעה למרות כאביה ואמרה: שבת היום. אלו היו מילותיה האחרונות לפני מותה. זהו הסיפור המשפחתי שעליו גדלתי, סיפורה של אישה אמיצה, שהייתה ציונית ופעלתנית, מעורה בתרבות העולם, שנלחמה על ערכיה הדתיים והלאומיים, שהייתה אשת חינוך ולוחמת כאחד. בדרכה אני משתדל ללכת.

הוריי, אשר ועדנה קלינגולד, עלו ארצה כמעשה ציוני לפני יותר מ-60 שנה. הם נושאים כל חייהם, בלשונה של לאה גולדברג, את כאב שתי המולדות - כמו שתיאר יפה לפניי ולדי - ובזכות הכרעתם האמיצה אפשרו לי לחיות חיים מלאים בשפה אחת ובמולדת אחת בארץ ישראל. מאז סבא רבא שלי באנגליה, דרך אחי אבי, זיכרונו לברכה, ואחותי אסתי, תיבדל לחיים ארוכים, ועד רבים מאחייניי היום, המקצוע הנפוץ ביותר במשפחתי הוא עבודה סוציאלית. האלטרנטיבות האחרות במשפחה הן עיסוק בביטחון ישראל, כאחי אלי, או עיסוק בעשייה חינוכית, כפי שבחרתי אני. מהוריי ינקתי רוח ערכית של שליחות ושירות ציבורי, ואותה אני מנסה להעניק גם לילדיי ולתלמידיי.

זכיתי גם להורים רוחניים בישיבה ובאקדמיה, ובתוכם רבני ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרון ליכטנשטיין זיכרונם לברכה, וחותני מורי פרופ' אבי רביצקי, שהצמיחו אותי לחיי תורה עם דרך ארץ, חיים הנטועים עמוק בשורשי מורשת ישראל, וענפיהם משתרגים ומשתלבים גם בזמן הזה; חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמיים; חיים שיש בהם אהבת הרע, המשפחה והקהילה ורדיפת זכויות האיש והאישה; חיים שמותר ורצוי לשאול בהם שאלות שאין עליהן תשובה; חיים שיש בהם חול וקודש בכפיפה אחת, שיש בהם תפילה לשלום על ישראל ועל כל יושבי תבל.

על הביטוי "במספר שמות" שקראנו השבת בתורה נהג רבי הרב עמיטל לומר לנו שאדם הוא חלק מהכלל, חלק ממספר, אבל הוא גם שם פרטי ייחודי. "אל תהיו עמיטלים קטנים", אמר הרב עמיטל, שגם עמד מעל בימה זו עת כיהן כשר בממשלת פרס לאחר רצח ראש הממשלה רבין והביא למשכן זה יהדות של מאור פנים, של קידוש השם, של חיפוש המכנה המשותף. זהו בית המדרש שממנו אני בא לכאן היום.

וכמה מילים על חינוך. מחצית מחיי, 24 שנים, אני עוסק בחינוך - כמורה בתיכון פלך בירושלים, כמרצה צעיר באוניברסיטה העברית, כמנהל בית הספר התיכון בקיבוץ שדה אליהו ליד העיר בית שאן, כראש מינהל החינוך של העיר ירושלים, כמנהל רשתות חינוך וכיזם חינוכי. את כל אלו אני מבקש להביא למשכן הזה. מגפת הקורונה מצאה את מערכת החינוך הישראלית בשעתה הקשה ביותר וגם בשעתה הגדולה ביותר. כמו בימי מלחמה, הגנרלים התגלו במערומיהם, אבל בשביל המנהלים והמורים, כדברי וינסטון צ'רצ'יל, זו הייתה שעתם היפה ביותר. המערכת הגדולה, זו שאומרת לכל מורה מה ילמד, איך ילמד, כמה ילמד, מתי ילמד ואת מי ילמד, התגלתה כלא רלוונטית. השליטה הארכאית שאוחז משרד החינוך בגרונם של בתי הספר לא החזיקה מעמד כשנדרשה מערכת החינוך לגמישות, להשתנות, לפעולה יצירתית ולהמציא את עצמה מחדש. בשטח - בשטח קרו דברים נפלאים. המורים למדו ללמד באופן מותאם אישי, המחנכים ערכו ביקורי בית, המנהלים בנו מערכת חדשה כל שבוע. האילוץ הפך להזדמנות. כאן נמצאת התשוקה שלי, פה נמצאת הזהות המקצועית שעימה אני מגיע היום לכנסת. אני נמצא כאן כשליחם של 200,000 מורים ומחנכים בישראל המרגישים שהגיע הזמן לשנות את החינוך. באנו לשנות.

ועתה, כמה מילים על העתיד. לתפיסתי, אחת המשימות החשובות ביותר שעל מערכת החינוך לקחת על עצמה במדינת היהודים היא משימת החיבורים. מדינת היהודים מוכרחה לתת מקום והכרה לתרבויות השונות בתוכה, יהודיות ושאינן יהודיות. הראיתי פעם למנכ"ל משרד החינוך הקודם נתון של המשרד עצמו אשר מראה כי 95% מהתלמידים מעידים כי לא פגשו תלמיד שונה מגזרית מהם לאורך כל שנות לימודיהם. 95% מהילדים שלנו - שלכם, חברי הכנסת, וגם שלי - לא יפגשו ילד ערבי אם אינם ערבים, לא יפגשו ילד חרדי אם אינם חרדים, לא יכירו דתי אם אינם דתיים בעצמם. אני מבקש לבנות גשרים ולחבר חיבורים. הדבר החשוב ביותר שעשיתי כמנהל בית ספר היה להכניס את ילדי העיר בית שאן לבית הספר של הקיבוצים והמושבים, שילמדו ביחד, וזה עבד נהדר. הדבר החשוב ביותר שעשיתי כמנהל מנח"י, מינהל החינוך של העיר ירושלים, הוא תוכנית למידה משותפת בין יהודים לערבים, והדבר החשוב ביותר שאני עוסק בו בשנים האחרונות הוא שילוב חרדים בצה"ל ביחידות לוחמות. יותר מ-1,000 חרדים התנדבו לשירות משמעותי בגבעתי ובצנחנים במקומות שבהם הייתי שותף, ועל כך גאוותי.

אספר לכם על חיבור מדהים שאותו חוויתי ממקור ראשון. הוא כל כך מדהים שלפעמים אני צריך לצבוט את עצמי כדי להשתכנע שהוא אמיתי. אני משרת במילואים כקצין אג"ם באוגדת עזה. לפני כמה שנים סיימתי ישיבה אצל יהודה, מפקד האוגדה, בשעת לילה מאוחרת, כשפתאום הגיע טלפון: סע למוצב הברך. למי שמכיר, מוצב הברך חוצץ בין העיר שדרות לבין העיירה בית חאנון ברצועה. בסביבות 22:00 הגעתי לשערי המוצב. את השער פתח לי חסיד גור, הוא היה הש"ג - זיהיתי את החסידות לפי הפאות המגולגלות מתחת לכיפה. נכנסתי בשערי הפלוגה המבצעית החרדית בחטיבת גבעתי, היו שם קרוב ל-100 חרדים ששירתו בפלוגה - לא חרדים בכאילו, לא על יד, חרדים לדבר השם - והפלוגה נראתה מעולה, מבצעית, מתוקתקת, כמו שפלוגה בצה"ל צריכה להיראות. זה ייתכן, השילוב אפשרי, ויכולות להיות עוד עשר פלוגות כאלה, עוד 20, וזה גם יקרה.

ובגלל החיבורים הגעתי ליש עתיד. המפלגה שקראה לי - המתנחל והקיבוצניק מכפר עציון, איש הציונות הדתית - להצטרף אליה, מפנה את קריאתה לכל חלקי הציבור הישראלי: חרדים, ערבים, חילונים ודתיים מוזמנים כולם להצטרף לפרויקט המשותף של חיים ישראלים במאה ה-21, המרכז הישראלי הליברלי פתוח לכולם.

וכך גיליתי בחוג בית משותף בירושלים שעידן רול ואני משרתים יחד במילואים, ושאורנה ברביבאי ייסדה חלק מהמסלולים לשילוב חרדים שבהם אני שותף; שעם מאיר כהן אני חולק את החוויה הייחודית של ניהול בית ספר בפריפריה; שקארין אלהרר העבירה את תיקוני הגיל הרך החשובים שבהם אני מאמין, ושאלעזר שטרן הציל אותי פעם כשנעקצתי על-ידי עקרב בבה"ד 1. אולי מעניין מכול - את אבן הפינה לשכונה הנבנית היום ממש מול ביתי בכפר עציון הניח ראש המפלגה יאיר לפיד. כי כך נראה מרכז פוליטי, כך נראית מפלגה ליברלית המכילה בתוכה רבים ושתחתיה צריך להתכנס בימים אלו כל המרכז הישראלי הגדול. מפלגה המושיטה יד לכל גווני החברה הישראלית.

כן, דעו לכם, חבריי חברי וחברות הכנסת, זה אפשרי - מפלגה שיש בה מגוון מגזרים, קשת דעות, מכנה משותף רחב ועמדות ברורות של אהבת החברה הישראלית, אהבת המדינה, יושרה ועבודה קשה בשירות הציבור, ועוד דבר אחד קטן: אופטימיות. אי-אפשר להיות איש חינוך בלי להיות אדם אופטימי המאמין באדם וביכולת להשתנות. נדמה לי שאי-אפשר להיות חבר כנסת בלי האמונה שיש עתיד טוב יותר.

נכון, זמני קצוב. הכנסת פיזרה את עצמה ואנו בתקופת בחירות. תשעה חודשים מלאו לכנסת הזו בקושי, ועוד מעט תבוא לעולם כנסת חדשה. אין שמחה בציבור על ההתפרקות הזו, יש עייפות. הצטרפתי לחודשיה האחרונים של הכנסת העשרים-ושלוש, ואני מקווה להיות עימכם בדרך הזו ככל שאידרש.

היה זה המשורר הנפלא ט' כרמי שכתב: "קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש, כל אחת מטה אוזן לים שלה. רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים". כמו אותו נוסע בספינה הקודח חור בקרקעית חדרו ומתעלם מכך שהמים מאיימים להטביע את כל הספינה, כך עלולים המים להציף את כולנו אם נמשיך להתעלם זה מזה. הקונכיות בחברה הישראלית מדברות כל אחת אל עצמה. אנו זקוקים למנהיגות בעלת מבט על, שתקבע ללא חשש שאנו כולנו חלק מאותו ים, אותה חברה, אותה מדינה.

אבקש לסיים בתודה להוריי, למשפחתי, לאשתי ולילדיי, לחבריי הטובים, לקהילות שבהן אני חי ולריבונו של עולם, על הכוחות והחיבוק שהם מעניקים לי לאורך הדרך ובזמן הזה. יהי רצון שאהיה ראוי להם. תודה רבה.