למצוא יחד את המשותף והמחבר

בבית הספר היסודי למדתי ביישוב מצפה יריחו, אך מסגרת מקובעת ופרונטלית פחות התאימה לי. המבחן המוטל עלינו כהורים הוא לשלב את יכולתנו לצפות עם הצורך להכיל ולגלות סובלנות, הקשבה לרצונו של הילד ואמונה ביכולותיו, גם כאשר הוא מבקש לסטות לשביל הנראה לנו כדרך חתחתים. למזלי ולשמחתי, הוריי האמינו לי, הקשיבו לי ואפשרו לי לעבור למסגרת מכילה יותר, שברבות הימים התבררה כמתאימה לי יותר. אני מכיר תודה להוריי על ההחלטה הזו עד היום. בתיכון למדתי ביפתח; פגשתי בצוות מסור לתפקיד, אנשי חינוך אמיתיים שידעו איך להיכנס ללבבות, להתחבר אל התלמידים. זה מה שנתן לי כיוון לחיים, ומשם כבר יכולתי לצמוח. בזכותם פיתחתי קרבה מיוחדת לנושא החינוך. הבנתי אז, ואני מבין עוד יותר היום כמה חשובים מורים טובים לחיים.

גדלתי בבית שבו אבא אוהב תנ"ך והצליח לחבר באהבתו גם אותנו לכך. למדתי מאבא שהיהודי התנ"כי הוא לא רק איש רוח, אלא איש מעשה, איש אדמה, כמו דוד המלך. דוד המלך היה איש הרוח המכונה "נעים זמירות ישראל". הוא היה רועה צאן. מסופר שכשהוא היה רואה כבשה פצועה, נהג לשאת אותה על כתפיו, ועל כן נבחר להנהיג את עם ישראל.

אני נשוי לעדי, החצי השני שלי, פשוטו כמשמעו; חברה ושותפה מלאה לחיים. עדי מטפלת באומנות. היא צמחה בבית שונה מעולמות התוכן שמהם באתי, אך היא שותפה לערכים של כבוד לזולת, שיתוף, קבלת האחר. כך שעם עדי קיבלתי גם משפחה נוספת חמה, תומכת ובעיקר מכבדת. יחד הבאנו לעולם את שלושת ילדינו, טליה, בת תשע, יפתח, בן שבע, ועופרי בת חמש. עדי גדלה בבית חילוני, ויחד אנחנו מקיימים אורח חיים ייחודי המשלב ומושתת על אדני הכבוד ושיתוף.

קבענו את ביתנו במושב המעורב נטור שברמת הגולן. מצאנו שם קהילה חמה, נפלאה ומשפחתית. כמו מצפה יריחו, גם הוא נמצא במרחק קצר משרידים המספרים את ההיסטוריה העתיקה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ואת זכותנו עליה. מי שיתבונן בנסיבות פיצולו של מצפה יריחו, יוכל לראות בסיפוק ובתקווה שמה שנפרד למעלה מארבעה עשורים התחבר בהצלחה בנטור. בנטור מצאנו קהילה ושותפים לערכים של חברה מעורבת, לשילוב של חקלאות, התיישבות ועשייה, שהפכו גם לעיסוק הקודם, טרם כניסתי לפוליטיקה, במסגרת חברת הנדסה אזרחית שהקמתי.

שורשי משפחתי מצד שני הוריי הינם שורשים של משפחה ירושלמית ותיקה עוד טרום הקמת המדינה. כנערים התגייסו שני הסבים שלי להילחם במלחמת השחרור. סבי אליהו, זכרו לברכה, נצר למשפחת תעשיינים ונדבנים ירושלמית, התנדב להגנתה ולקח חלק בשחרור לוד ובפריצה לנגב. סבא אליהו חרש את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, ותנ"ך בידו. עם שחרורו ממילואים, הוא הקים את יחידת המתנדבים של המשטרה, שבה המשיך להתנדב עוד 25 שנים.

סבי, סבא אברהם קרויזר, זכרו לברכה, התגייס להגנת ירושלים בגיל 17. הוא נשלח למושבה נווה יעקב, שהייתה מבודדת וסבלה מהצקות חוזרות ונשנות. שיירות שהובילו אליה נשק ואספקה הותקפו וספגו אבדות קשות. ב-14 במאי, עם סיום המנדט, קיבלו תושבי עטרות פקודה להתפנות לנווה יעקב. הקרב היה קשה. התחמושת, המים והמזון אזלו, והם ביקשו רשות להיכנע. אך זו לא ניתנה להם בשל החשש שיהיה גורלם כשל מגיני גוש-עציון, שנכנעו ונרצחו.

סבא ולוחמים נוספים יצאו לסייע בידם. בלית ברירה אספו המגינים בבית הכנסת, קברו את שמונת הנופלים ואת שני ספרי התורה בקברים זמניים, והחלו במסע לילי להר הצופים. אף שנפצע במהלך הלחימה, סבא אברהם נשא פצוע על גבו עד לבית החולים. למרות שהיה פצוע בעצמו, היה מסופק מיכולתו לשרוד את המסע בחיים. הוא הצליח הודות לתמיכה והחיזוק של סבא, שבכך הציל את חייו. כמה אופייני לסבא לא להשאיר ולא להפקיר פצוע בשדה הקרב. הקרב בקושי נזכר בספרות ההיסטורית המתעדת את קורות מלחמת הקוממיות. הדבר הכאיב לו מאוד, מאחר שראה חובה מוסרית לחבריו - ובעיקר לנופלים - ועל כן נאבק על אזכורו של הקרב, עד שהביא לתיקון העוול ההיסטורי.

הקשר עם סבא היה קשר הדוק וחם, וכך גם השיחות היום-יומיות בינינו. הוא הרבה לשתף בסיפורים מחייו בירושלים של טרום הקמת המדינה; על חיי פשטות וצניעות, מתוך תחושת שליחות. סבא אברהם היה קרוב אליי אישית, וקרוב אליי גם בדעותיו הפוליטיות. חבל שלא זכה לראות אותי כאן, במשכן הכנסת. אלה השורשים שמהם ינקתי, ומכאן גם שלושת הערכים המרכזיים המובילים אותי במהלך חיי ובעשייתי: חקלאות, התיישבות וחינוך.

תולדות הציונות בימים של טרום המדינה שזורים ביכולת העיקשת להיאחז בקרקע חרף קשיים בלתי רגילים. המפעל הציוני עמד בפני סכנת כליה ממשית בימיו הראשונים. מאמצי החקלאים עלו לא אחת באש; חקלאים ונוטרים מסרו את נפשם. מגש הכסף, שעליו ניתנה לנו מדינת ישראל, הוא לא רק גבורתם של הלוחמים במלחמת הקוממיות; לא פחות מכך היא יכולתם של מתיישבים, בכל קצוות הארץ, להיאחז בקרקע, בעיקשות שאינה יודעת גבולות - מראשית הציונות, דרך הקמתה של מדינת ישראל ועד לימינו אנו ממש.

אני רואה בחקלאות ביטוי נעלה של ציונות מעשית ושורשית הקובעת גם היום את ריבונותנו ואחיזתנו בארץ הזו, באמצעות להב המחרשה ועיקשות ידיו של החקלאי האוחז בה. בעבורי, הזכות שניתנה לי לייצג בוחרים בכנסת ישראל היא גם החובה להוביל עשייה של ציונות מעשית, המשלבת חקלאות וחינוך: חינוך לבחירה בחיים של משמעות; חינוך להתיישבות ועבודת אדמה; חינוך לאהבת העם והארץ.

את המורשת שעליה צמחתי, לצד ערכים שמובילים אותי, מצאתי במפלגה שאותה אני מייצג. חקלאות, התיישבות וחינוך הם עבורי גם הביטוי המזוקק ביותר של מפלגת עוצמה יהודית. הייתי אומר שהעוצמה האמיתית היא לא מוחצנת אלא פנימית: כשאתה מודע לחוזקותיך, לצד חולשותיך האנושיות, אתה מרגיש נינוח גם בקרב הסובבים אותך, גם אם הם חזקים ממך בתחומים מסוימים. זה לא מקטין אותך, להפך: זה מאפשר להם לצמוח, ולך - לצמוח איתם.

כמו שנהג אחי שלמה להגיד: כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים. זה נכון גם לים, לאומה ולחברה. זה נכון וחשוב בעיקר ביחס שלנו כחברה לחלשים ולמוחלשים. בזה אנחנו נמדדים כחברה בכלל ואנו כנבחרי ציבור בפרט.

שמתי לעצמי מטרה להיות שליח ולהביא את קולם של החקלאים הסובלים מטרור חקלאי ושעמל יומם נגזל; קולם של בעלי העסקים בענפים השונים, הנסחטים בגביית דמי חסות; קולם של אנשי הפריפריה הנאבקים לחיים של ממש; קולם של אחינו ואחיותינו הלומי והלומות הקרב שנלחמו למעננו, אך חזרו משדה הקרב - חלקם פצועים, חלקם שלמים אולי בגופם אך משהו בנשמתם נשאר פצוע, נשאר עדיין שם.

אדוני כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, מעבר לסיפור המשפחתי ולשורשים שמהם צמחתי, יש גם טרגדיה כואבת שעיצבה את חיי. גדלתי למשפחה בת 11 נפשות. היינו תשעה אחים. מבין אחיי הייתי קרוב מאוד לאחי הגדול שלמה. בזמן התיכון משך אותי שלמה, אחי הגדול, לטייל איתו, ויחד גם להתנדב במד"א ובמכבי האש. היינו עושים יחד משמרות - חוויה וזיכרון שאני נוצר עימי. לאחר כמעט ארבע שנים בשירותי כלוחם החלטתי לצאת לטיול יחד עם חברים מהשירות.

התחלנו בארצות הברית. ניו-יורק. אבל אחרי שלוש שבועות הרגשתי שהספיק לי, לא הרגשתי בבית, ביקשתי מאחי שלמה לקנות לי כרטיס חזרה. שלמה שירת כמפקד פלוגה בגדוד חרוב. בפעמים הבודדות שהצליח לצאת מוקדם, נהג לעבור בבית הספר, שבו למד אחי הצעיר ישי כדי לאסוף אותו ולבלות עימו. וכך, לפני 15 שנים, בב' בכסלו תשס"ח, הגיע שלמה במפתיע לבית הספר. ההתרגשות אחזה באחי הצעיר ובחבריו למראה האח הגדול - המדים, הטנדר הצבאי. שלמה אסף את ישי ואת שלושת חבריו, שהרגישו בני מזל להצטרף לנסיעה. בצומת השומרוני הטוב פגע אוטובוס ממוגן של המועצה בטנדר שבו נסעו. שני אחיי נהרגו במקום; שני חבריו של ישי מהיישוב נהרגו גם הם, ואילו החבר הנוסף יצא, למרבה המזל, ללא פגע.

הבשורה הקשה עשתה את דרכה לניו-יורק לחבר, שבלי לחשוב פעמיים רכש מייד כרטיס על חשבונו וליווה אותי לארץ. בדיעבד, השיחה עם שלמה, שבה ביקשתי ממנו לקנות לי כרטיס, הייתה השיחה האחרונה שלי איתו. להלוויה לא הספקתי להגיע. אימי ואחותי המתינו לי בשדה. אם לא יכולה הייתה להוציא את המילים מפיה, ואחותי הייתה זו שבישרה לי את הבשורה הקשה. משם נסעתי לשבעה, לעמק הבכא של משפחתי.

בתוך השבר העמוק הראה אבא עוצמה ודוגמה אישית בלתי רגילה. בבית הוריי, במרפסת הצופה אל מול נוף ים המלח, היה זה רגע מכונן. אבא אסף את כולנו, והעמיד אותנו אל מול הנוף, כשאנו צופים לים המלח, ואמר: אנחנו עכשיו, באופן מעשי פשוט זורקים לים את כל השאלות: למה, איך, מדוע. מכאן אנחנו מקבלים את הדין, ומרימים את הראש. היה בצעד הזה שילוב של מנהיגות, תעצומות נפש והשראה. בדיעבד אני יודע לומר שזה העמיד אותי - אותנו - על הרגליים. בתום השבעה חזרתי לשירות קבע נוסף. לקחתי על עצמי להקים מפעל חסד, עשייה והנצחה, סיוע למשפחות נזקקות, עזרה לחיילים בודדים, הקמת מרפסת ים המלח, מרוץ לזכרם ועוד.

האירוע המכונן הזה - שאני נושא כל חיי - עיצב את תפיסת המנהיגות שלי: גם כשיש קושי - לעצור, לכאוב, אך להישיר מבט קדימה ובעיקר לפעול. את המקום של הכאב ניתבתי לעשייה ולחיבורים. בעבורי זוהי דרך חיים ואני מקווה להצליח להביא אותה לעשייה הציבורית שלי גם כאן, בכנסת. יחד איתכם, חבריי, אני תקווה שנצליח בעשייתנו המשותפת לפעול לחיבורים, לקירוב לבבות, ולמצוא יחד את המשותף והמחבר.

אני מודה על הזכות שניתנה לי להיות נבחר ציבור, מתפלל לקדוש ברוך הוא שיכוון אותי וישלח ברכה במעשה ידיי, ומתחייב שאעשה הכל כדי לשרת את הציבור נאמנה. תודה רבה.