מ"בזיעת אפך תאכל לחם" עד "הייתה לי דמעתי לחם"

גן העדן של סבתא שלי היה בעיירה קטנה בשם ביאלה פולבסקה במחוז לובלין שבפולין.

כשהייתי ילדה, סבתא שלי סיפרה לי פירורי סיפורים על הבית שלה, איך בכל חג שבועות הוא היה מתמלא פרחים וכולם היו יוצאים לחגוג בשדות החיטה המצהיבה. בשדות האלה היא פגשה את אהבת חייה. סבתא שלי סיפרה לי שסבא שלי ידע מי זה היטלר, ולכן עם פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939, הוא בא לבית הוריה באישון לילה ושאל האם תסכים לבוא איתו.

כמו האדם הראשון שחטא בידע, כך גם סבי וסבתי. הידע הוביל לגירושם מגן העדן הפולני והחרב התהפכה עליהם. חוה נענשה פעם אחת, סבתא שלי נענשה פעמיים. מאותו הרגע היא אכלה את לחמה בזיעת אפה. שנה לאחר מכן היא ילדה בן בעצב ובקור של מינוס 30 מעלות.

במהלך המלחמה עבדה סבתי בחלוקת לחם רוסי שחור תמורת תלושים. מכל מנה בת 200 גרם, היא החסירה מספר גרמים לשולי שמלתה, וממנה פירנסה את התינוק שנולד לה בעצב.

בשעות הארוכות בהן עבדה בחלוקת הלחם התפללה סבתא שלי לאלוהים שיעזור לה לא לשכוח אף פרט ממה שעובר עליה. היא התפללה שיהיה לה מספיק זמן לספר מה היה.

כשהסתיימה המלחמה היה את כל הזמן שבעולם אך לא נותר למי לספר.

מאותו הרגע הייתה לסבתי דמעתה לחם יומם ולילה. היא שאלה איה אלוהיה.

סבתא שלי איבדה את אמונתה, כפי שאיבדה את הטעם של לחם שחור רוסי וסירבה להתנחם בכיכר לחם ישראלית.

בסרט "הייתה לי דמעתי לחם" אני יוצאת למסע בעקבות סיפור הלחם של סבתי המתחיל "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג', יט) ומסתיים ב"הייתה לי דמעתי לחם" (תהילים מב', ד), כאשר המלחמה מסתיימת. אני מנסה להבין את הקשר בתרבות היהודית בין לחם למלחמה לדמעה. מסעי עובר דרך אנשים המייצרים לחם וכאלה השומרים על כבודו כשהוא יבש ועבש. אני שואפת לחשוף את סוד קסמו של הלחם בתרבות היהודית. לגלות מדוע הוא מקודש ולמה כולם אוהבים אותו.

במהלך התחקיר שלי למדתי שמדרשים רבים מזהים את עץ הדעת כחיטה. מדרשים אלו מקבילים בין החטא לחיטה, ומתייחסים לגיל בו הילד מתחיל לאכול דגן כגיל הבינה והדעת וגם כגיל בו מתחיל הילד להכיר בדמות האל. באמצעות הדמויות אותן אפגוש אני אנסה למצוא את מה שאבד לסבתא שלי במלחמה ההיא. האמונה.

אני רוצה להודות לטויטה סבג, משפחת אנגל, ומאפיית ילדדוס אשר הסכימו לשתף אותי בדמעת לחמם ובסיפורי הלחם המיוחדים שלהם.

אני רוצה להודות לאגף התורני, למר שמריהו הרמן ולמר אהרון אנגסטריך, למר מנחם כהן- סמנכ"ל משרד החינוך וגב' רמה בורשטין שנתנו את האמון והסיכוי למסע הזה להתחיל. אני רואה זכות גדולה לקבל פרס על שמו של זבולון המר, שהיה שר החינוך כשאני למדתי בבית ספר, והצליח להכניס לחנוך הממלכתי חילוני יסודות מוצקים של לימוד ואהבת היהדות. אני מקווה שהוא היה רואה בתסריט זה הצלחה למפעלו.

אני רוצה להודות לבעלי חיים וילדיי שקד וערן שסובלים בשקט את כל טעימות הלחם הניסיוניות במטבח הבית ומוכנים לזרוע בדמעה איתי את הזרעים לסרט הזה בתקווה שנוכל לקצור ברינה ביחד.

אני רוצה להודות לזיו נאוה מקרן גשר, לורד האוסמן וליהלי גת מפרויקט חממה שליוו את התסריט מהיותו זרע, תמכו והאמינו.

אני מודה לצפריר ומירי מבית ההפקה טי.טי.וי שהסכימו להרים את הכפפה ולתת בית לתסריט שלי. משימה שאינה מובנת מאילה בימים בהם התעשיה הישאלית אינה מפרגנת לסרטים שאינם צהובים.

ברוך אתה. השם א-לוקנו. המוציא לחם מן הארץ.

תודה.