מפקדים, שוטרים, לוחמי מג"ב, מתנדבים,
ביום שני, ה' באייר תש"ע, 19.4.2010, יחול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. מדינת ישראל תעמוד דוממת לנוכח כאב השכול. זכר האובדן המלווה אותה מימי המאבק על הקמתה ינשא על גבי הדי הצפירה ויחדור אל הלבבות. מן הדממה העוטפת את הצפירה יעלו אלינו תווי פנים, צלילי קולות, שברי תמונות מחיים מלאים שנגדעו.
נתייצב איש-איש עם זכרונותיו, להתייחד עם זכר הנופלים ונדע, כי ההתייחדות, יש בה גם מן היחד. מילים אלו קשורות זו בזו, כפי שהאבל הפרטי והלאומי כרוכים זה בזה. על כן ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם כאבנו יחד. מרכינים את ראשינו ואת דגל הלאום. מרפים משטף העשייה האישית ועוצרים את המדינה ממרוצת העשייה. כאיש אחד אנו ניצבים ומבטאים בכך לא רק את אבלנו, אלא גם את ההערכה והכרת התודה שאין לה קץ, למי שמסרו חייהם למען תקומת ישראל וביטחונה.
למשפחות השכולות נשלח ביום זה מילות תמיכה ניחומים. לא ניתן למלא את החלל שהותירו יקיריהם עם לכתם או למחות את הכאב המלווה בני המשפחות באשר ילכו. בכוחנו רק לאמצם אלינו, לחלוק את הזכרונות וללוות את דרכם, שהוסטה ממסלולה ועוצבה מחדש על-ידי השכול.
משטרת ישראל איבדה, לאורך שנותיה 1,249 שוטרים. רֵעים אלו שהלכו מאיתנו הותירו לנו, בצד זכרונות יקרים מפז, חובה וזכות להמשיך את דרכם. אנו עומדים מדי יום על מִשמר בטחון המדינה, אזרחיה ותושביה, נלחמים למיגור הפשיעה, פועלים לחיזוק תחושת הביטחון האישי, ועושים להגנת ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. בביצוע משימותינו אלו אנו, מפקדי ושוטרי משטרת ישראל, מגשימים מדי יום את מורשת הנופלים.
מי ייתן ולא נדע עוד אובדן ושכול וישררו בקרבנו ביטחון, שלווה ושלום לדור ודור.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
