בשבועות האחרונים נחשפנו לגילויי אלימות כלפי קשישים ובהם ניצולי שואה.
האמת חייבת להיאמר: גם אם גילויי האלימות היו כלפי קשישים באשר הם, וגם אם היו גילויי האלימות בין צעירים לבין עצמם, הם היו חמורים באותה מידה. ואף על-פי כן, האירועים הללו מעוררים מיצי קיבה ויוצרים חוסר נוחות מיוחדת.
את סבתא רחל וסבא יעקב אני לא יכול לשכוח. אפילו לא לרגע. אני לא יכול לשכוח, בעיקר מפני שקמטים שבפניהם סיפרו סיפור שלעולם לא יסופר, בגלל שרגליהם הכבדות והליכתם הלאה הייתה דומה להלך שמשא כבד על כתפיו, בגלל חרדות קטנות על נכד שהלך לטיול, ואולי לא ישוב, וגם בגלל שיחות נפש של סבתא, עם השכנה מהחלון ממול. שיחות נפש נוראיות על מה שקרה 'שם', ועל החיים הקשים 'כאן'.
ובכל זאת מעולם לא חשבתי שסבא וסבתא נכנעו. הם היו מורדים גדולים. הם לא הניחו לכורת להשפיל את רוחם. הם אהבו, הולידו ילדים, התפרנסו בכבוד, וחשו שמדינת ישראל היא תמצית חלומותיהם. סבא וסבתא עסקו ב"קידוש החיים".
לפני שבעים שנה התחולל מרד גטו ורשה. הצעירים שהובילו את המרד הגדול עשו זאת מתוך רצון להנהיג 'גבורה יהודית'.
במידה מסוימת, הם בחרו בגבורה אחרת מסבא וסבתא.
הם בחרו בקידוש השם, הם ביקשו לשכלל את הכבוד הלאומי, להעניק משמעות למותם, ובכך, באופן פרדוקסאלי, לימדו אותנו על משמעות וערך החיים.
האנשים המיוחדים הללו שהתרוצצו בתעלות ביוב ובבונקרים עמוקים, ראו למרחוק. הם לא שמעו בקולם של ריאליסטים שהזהירו מפני המרד, הם לא עסקו בחשבונות אישיים.
הם היו מהפכנים. חלום חייהם היה לחולל גבורה יהודית.
המרד הזה צריך ללמד אתכם שלפעמים אתם, הצעירים, מבינים את המציאות טוב יותר ממנהיגים שקולים בעלי מבט רחב וניסיון רב שנים. אנלביץ', אנטק צוקרמן, צביה לובטקין וחבריהם לימדו אותנו פרק חשוב באחריות לאומית. אתם, צעירים, חברי תנועת נוער, חייבים להתייחס למרד כאירוע שיש לו השלכות על ההתבוננות שלכם כאן ועכשיו. אסור שהשואה תהפוך לדף בספרי ההיסטוריה. בזהירות, ברגישות ובתבונה עלינו להפוך את אירועי השנים הנוראיות לספר הדרכה שיש בכוחו להשפיע על גיבוש החיים בישראל, כאן ועכשיו.
במהלך השואה עסקו מחנכים רבים בתרגומם של האירועים הנוראיים לכלים חינוכיים שיסייעו לצעירים לבנות עתיד.
שרה זלוור על מורתה פייגה זליצקה:
- "מורתנו קישרה אותנו אל העבר, על-מנת שנבין יותר את ההווה, ועל-מנת שנוכל להאמין בעתיד. היא לימדה אותנו מגילת "איכה", ולא חסה עלינו בתארה לפנינו את החורבן ואף לא היססה מלהתעמק בכאב של דורות קודמים, בניגוד למגמה שהייתה רווחת באותם הימים וגרסה: למה לנו לבכות את החורבן של דאז? האם לא די לנו בחורבן של זמננו אנו?"
(שרה זלוור-אורבך, "מבעד לחלון ביתי, עמ' 48-46)
שיעוריה של פ' זליצקה לא היוו בריחה מן המציאות, היא לימדה אותנו לכאוב את המציאות. סברתה הייתה, שכאב סימן חיים הוא, אצל הפרט ואצל העם כאחת. כל עוד שכואב לנו - יש תקווה שנבריא. הסכנה הגדולה יותר היא אדישות.
אלפי בני נוער שבים מהמסע לפולין. ברור לי שהמסע, כמו כל מסגרת חינוכית, לימודית או כל עיסוק בנושא טעון כמו השואה, מעורר שאלות לא קלות: שאלות של זהות, שאלות של אמונה, הניסיון להגדיר מחדש מה הוא 'רע' ומה נחשב 'טוב', ובעיקר – מהן ההשלכות של השואה על החיים האישיים והלאומיים שלי כאן ועכשיו.
אני מקווה שלצד חיזוק ההכרה הלאומית והיהודית, אתם מחזקים גם את ההכרה המוסרית שלכם. לא מסע או כל עיסוק המעוררים שנאה וניכור, כי אם כאלה המגדילים את האחריות האישית והחובה המוסרית לדאוג לכל אדם – באשר הוא.
המסע לפולין צריך להוביל לחידוד היכולת שלכם לדאוג לכך שישראל תהיה אחרת. המרד שלכם, הוא במוסכמות הישנות, בתובנות מחשבתיות שפג תוקפן.
המרד שלכם יבוא לידי ביטוי ברגישות שלכם לכולם, לכל מי שחי כאן. הקרוב והרחוק, הדומה והשונה. גילויים של גזענות ושיח מרתיח על טהרה וטומאה, מהווה הזדמנות לכם, הצעירים למרד מוסרי גדול, לקריאה אישית וקבוצתית: לא! לא כאן! אנחנו, שהיינו וראינו, על-אף שכלום לא דומה, לא נוכל לעמוד מנגד לנוכח גילויים של שנאה ורוע.
אל תוותרו על החובה שלכם להיות שותפים בכינונה של חברה ישראלית טובה יותר. הרימו קול כנגד עוולות חברתיות המתרחשות לנגד עיניכם. אי-אפשר לציין את יום השואה מבלי להזכיר את העוול הנורא, היומיומי, בהתייחסות שלנו לניצולי השואה החיים בתוכנו. גם אתם, צעירים וצעירות, צריכים להיות להם לפה. בשנים שנותרו, עלינו לדאוג לניצולים לחיים של רווחה מקסימלית.
בשבועות האחרונים נחשפנו לגילויי אלימות כלפי קשישים ובהם ניצולי שואה.
האמת חייבת להיאמר: גם אם גילויי האלימות היו כלפי קשישים באשר הם, וגם אם היו גילויי האלימות בין צעירים לבין עצמם, הם היו חמורים באותה מידה. ואף על-פי כן, האירועים הללו מעוררים מיצי קיבה ויוצרים חוסר נוחות מיוחדת.
פגשתי באחד מאלה שחוו אלימות. ישבנו יחד, הוא, בנו וקבוצה קטנה של בני נוער. לא יכולתי להביט בעיניו.
העיניים הפצועות הדגישו שלא החבלות מכאיבות כי אם הפגיעה הנפשית, ההתדרדרות המוסרית.
מרד גטו ורשה הונע מכוחה של הרוח. לא כוח צבאי, לא כלי נשק משוכללים, לא אימון צבאי מפרך, לא טקטיקה ולא אסטרטגיה הובילו את המורדים. רק רוח גדולה. טהורה. רוח של אמונה שביקשה לגאול את האדם הפרטי ואת האומה מכאוס מוסרי אפשרה למורדים להחזיק מעמד זמן רב כל כך.
דיכוי המרד הוביל לחורבן אזור שלם בוורשה, אך בה בעת בנה בתוכנו מחויבות לערכים, אמונה ברוח האדם והבטחה להילחם ברוע.
הנציחו את המורדים. אל תיכנעו למוסכמות ובערו את הרע מקרבנו. הרימו קול, חבקו ניצולים, קשישים וכל מי שמודר מהשדרה המרכזית של החברה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא יכול להסתכם במבט אל העבר. עליו להיות מקור של השראה לבניינה של קומה נוספת בבניין העתיד.
