חומר מיוחד של אומץ לב

רותי, שגית, סלע, משה ואילה היקרים,
ראש הממשלה, בנימין נתניהו,
שר הביטחון, משה בוגי יעלון,
הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ,
אלופים,
חברים לדרך,

" הָעָם אָהַב בך את ארץ ישראל
אשר הנה פְּרוּשָׂה לפניך כמו שחר.
שְנתָון ראשון של ארץ ישראל הזאת
של זו שהַפַכְיִה מתמזגים כלַחַן.
של זו המעשית, ומְפכַחָה מאוד,
של זו האמיצה כמו שֵדַה מִשַחַת."


כך כתב אלתרמן על אחד משלושה גיבורים אגדתיים של עמנו. זה נכון לגבי השלושה: משה דיין, אריק שרון ומאיר הר-ציון.

כל אחד מהם קם בבוקר משלו, והחליט: אני לוחם. בכל קו ראשון. בכל שדה אש. בכל מקום שנשקפת סכנה לישראל.

בידו האחת חרמש בידו האחרת חרב הגנה. התנדבותם הספונטנית הפכה לקריאת הקרב של צה"ל: "אחרי". כך החליטו. כך עשו. כך לחמו ועמדו בראש הצלת עמם.

אני זוכר את זה כמו היום - הימים היו ימי חודש ספטמבר 1956. שיא המתח הביטחוני. התקפות פדאיון בלתי פוסקות. רצח ישראלים חפים מפשע. פעולות תגמול חדשים לבקרים.

כתגמול על התקפה רצחנית של פדאיון על חיילי צה"ל שבה נרצחו 6 חיילים, בוצעה ב-11 בספטמבר פשיטה על בניין המשטרה הירדנית בא-רהווה. כסגן שר הביטחון חיכיתי לדיווחים על הפעולה. הטלפון צלצל ונמסר לנו שמאיר נפצע אנושות. לא העלתי על דעתי שמאיר יכול בכלל להיפצע. הוא נראה לי עשוי מחומר מיוחד של אומץ לב - חסין אש.

נאמר לנו שד"ר מוריס אנקלביץ' ניתח אותו תחת אש וכנראה הציל את חייו. הוקל לנו מעט.

מאיר החלים, אך סבל מנכות קשה. במאבקו לשיקום שוב נוכחתי בנחישותו, בעקשנותו. הוא נלחם בנכות כפי שלחם בשדה הקרב. וגם כאן ניצח.

הוא לא ידע פחד. הוא הכיר כל אבן וכל שביל בארץ ישראל. לאחר פציעתו הקדיש זמנו לאהבתו הראשונה. רגבי ישראל. מגבלותיו לא עצרו מבעדו מלהיות חקלאי למופת. רועה צאן ועובד אדמה. מעת לעת תרם את כישוריו והתנדב לחנך לוחמים ולחלץ נפגעים.

מאיר, אתה חוזר עתה לאדמה שאותה כה אהבת ולמענה לחמת. עטור קרבות ועתיר ניצחונות.

יהיה זכרו ברוך.