צפירת ארגעת הסרק של שמעון שיפר

בעוד שעיתון הארץ בפאניקה, ובעוד שההמיספרה השמאלית של ידיעות אחרונות יוקדת בנבואות זעם, ‏ובעוד בן-דרור ימיני מקונן על החמצת כניסת הבוז'י-מן לממשלה, שמעון שיפר תוקע בצופר לצפירת הרגעה ‏ארוכה ומרגיעה: זה לא כל-כך נורא, הוא מסביר: <‏B‏>"פוליטיקאים - כמו רבין ופרס - מוצאים את ‏הדרך", הוא מנמיך את אש הדאגות שלנו, ומסביר כי <‏B‏>"גם במקרה של נתניהו וליברמן קיימת ‏האפשרות שנופתע לטובה", מרגיע את הפאניקה, שלנו כדור הציפרלקס הלאומי לשבוע זה. האמנם?
‏
מסתבר שהציפרלקס הלאומי לשבוע זה לא ממש בטוח, כי מייד מדימוי "רבין ופרס", הוא מדלג לדימוי ‏‏"בגין ושרון", ואנחנו יודעים הרי מי היה המוביל ומי היה המובל בסאגת 40 הק"מ ההיא לא נורא, מנחם את ‏עצמו שיפר, הרי הדרך היחידה לנצח במזרח התיכון, היא להפגין ש"בעל הבית השתגע". ‏

שיפר מזגזג לאורך כל המאמר, מביא דעות לכאן ולכאן, כאילו הוא המעגל של דן שילון, כותב וכמה ‏כותבים בתוכו, ולא מצליח להחליט אם ליברמן זה טוב או רע, או אם צפירת ההרגעה שלו היא אמיתית או ‏רק ניסוי לקראת המלחמה הבאה. ‏

ליברמן, מסביר שיפר, יזם מספר הסדרים במזרח התיכון, ואף נפגש עם אישים ברשות הפלשתינית (וגם ‏איים לפוצץ את סכר אסואן). ‏

שיפר מודע לכך שליברמן אינו בנוי לעבודה סיזיפית, ולא הכי טוב בלהסתדר עם אנשים ולא מעריך ‏במידה מספקת את אנשי המטכ"ל כדי לשתף איתם פעולה, אבל אולי, חושב שיפר, גישת ה"תגובה המיידית ‏והלא פרופורציונלית" למי ש"מחליט להתעסק איתנו" היא הפתרון הטוב, ממשיך לזגזג שיפר, שלא יודע אם ‏ליברמן הוא שר הביטחון הטוב או שר הביטחון הרע. ‏

שיפר שוכח שלמדינת ישראל, עם ממשלת הימין הקיצוני שלה, אין את מרחב המחיה המדיני-הסברתי ‏ל"תגובה מיידית לא פרופורציונלית" ל"מי שמנסה להתעסק איתנו".