‏"אנשים עדיין מתקשים לעכל את תופעת נתניהו"‏ <br>

אביגדור ליברמן שצורף לממשלה כשר ביטחון גרר, בסוף השבוע שעבר, שלל תגובות מן השמאל: ‏נבואות זעם, קינות, הספדים, וכוננות חרום פובליציסטית. היו כותבים (משה ארנס, אורי אבנרי) ‏שראו בכך סוג של ‏The darkest before dawn‏. הם אמרו, שהיות וליברמן היה הצ'ילבה של ביבי ‏‏(להבדיל מבוז'י (יצחק הרצוג) שיכול היה להיות שותף כנוע ונוח), הרי שנתניהו מקרב את קיצו הוא ‏במו ידיו, ואפשר להתחיל לספור לאחור.
‏
רוית הכט בחרה לסלק את התקווה הזו על הסף, כמו איש ביטחון שניגש בהפגנת ביטחון לאיש מפריע ‏בקהל, וגורם, בעצם נוכחותו, לאיש המפריע, להתחרט מיד.
‏
את הסוף שלו כבר ניבאתם, מזכירה הכט לקוראי הארץ הנמנים עם השמאל: ב 1999, עם ניצחון ‏אהוד ברק, ביבי פרש מן החיים הפוליטיים ולא חשבנו שנראה אותו פה; ב 2003, לאחר הקיצוץ ‏בקצבאות, היה נדמה שזה הסוף, וכן, לאחר חשיפת חיי הבזבוזים של ביבי-שרה.‏
‏
וכל זאת, לשווא. כמו שפן מן הכובע, ביבי נשלף בכל מערכת בחירות, מחדש; ‏

אך דומה כי התקווה הפתטית ביותר של ציבור השמאל בישראל הוא שביבי, שנכפה עליהם הר ‏כגיגית, יעשה שלום. הכט כותבת:
‏

‏"מורשתו המדינית הגדולה של נתניהו היא קיפאון מדיני (שמוביל כמובן להידרדרות קבועה משום ‏שהטבע אינו סובל ריק). הוא לא יקבל החלטה אמיצה אחת לקידום השלום, ולא יסיג את הכיבוש, ‏משום שאם יש ערכים כלשהם שהוא דבק בהם, זולת שימור שלטונו, הרי הם ארץ ישראל השלמה ‏וחוסר אמון בסיסי בערבים‎.‎‏"‏
‏
ואכן, נפתרה בעיה שעסקו בה רבים. האם לביבי אין ערכים לבד משרידות שלטונית, ולכן, אך ורק ‏לפני שבוע ביקש לצרף שותף קואליציוני, לא משנה מאיזו סיעה, לממשלה, העיקר, חסינות מפני ‏‏"ביביטורס"? או שמא, הוא ימני בנשמה, והנסיון להכניס את בוז'י לא היה תרגיל לזירוז ולשדרוג ‏המשא-ומתן עם ליברמן, השותף האמיתי שלו, כאיש ימין מובהק?
‏
רוית הכט מסבירה לנו שביבי איש ערכי מאד, ויש לו סולם ערכים מדורג - בראש וראשונה - ‏שרידות שלטונית. ובמקום השני - ימין פרנואידי של "כל העולם נגדנו". ‏