כך (כן) לא יעשה במקומותינו

את הטור שלה פותחת סימה קדמון בשמחה לאיד לליברמן: "אמרת שהפתיל שלך התארך?" היא סונטת בו ‏‏(לא בדיוק במילים אלו), "נו, כעת שעת המבחן. איסמעיל הנייה מחכה לך". היא מסכמת במסקנה שמאלנית ‏טיפוסית, שאם רק נפסיק את הכיבוש לא יהיו פיגועים. כאילו דה, הכי שכחת את חברון 1929, גברת. ‏

בהמשך, היא נדרשת לפרשת ביבי נתניהו-ארנו ממרן, ויש לה רק דברים חמורים להגיד: לא רק על ביבי, ‏שעוד מעט אנו חוגגים לו 20 שנה, ממש כמו במיטב הדיקטטורות והמדינות החשוכות בעולם, רק שם ‏שליטים מושכים כל כך הרבה זמן; גם על התקשורת, אשר במקום לגלות ברגע אחד מהיר את רישומי ‏ההעברות הבנקאיות, עוסקת בפרשנות, כאילו אנחנו בתחום האפור, ולא בשחור מכל שחור, לשיטתה. ‏שומרי הסף? שלטון החוק? לשיטתה הם נופשים במונוקו עם ביבי. הם כבר מזמן אינם עושים את תפקידם.
‏
קדמון מזכירה לנו שגם אם רשויות אכיפת החוק תחלצנה את ביבי, בסופו של יום, בעור שיניו, מעוד פרשה ‏‏(התיישנות?), בל נשכח את הממד האתי, המוסרי, הערכי: בשנת 2003, בעוד קשישים, נכים, ניצולי שואה, ‏אימהות חד-הוריות, מזכירה לנו קדמון, החלו לחטט בפחי הזבל כי ביבי קיצץ להם בקצבאות, ביבי משעשע ‏את ממרן בנופש באלפים. כך לא יעשה במקומותינו, היא מסכמת (היא למעשה נוקטת בביטוי ‏it’s not done‏ ‏וטוענת שאין לו חלופה בעברית, אך הנה, הזכרתי לה שיש).
‏
את הטור מסכמת קדמון בפרשת הרגלים האחוריות שעליהן עמד ביבי, בגלל שרמי סדן עלב באריה דרעי, ‏ואריה דרעי, בתורו, נעלב עד עמקי נשמתו, והחליט כי הוא רוצה להדיח את רמי סדן מתפקידו ב"חדשות ‏‏10". אויש נו באמת, אני חושבת: זה אותו אריה דרעי שיושב שוב בממשלה, אחרי שהורשע ואחרי שדבר בו ‏קלון. כך, מסתבר, יעשה גם יעשה במקומותינו, למרבה הצער. ‏