ההתמכרות שמשרתת את התאגידים <br>

טורו של גיא רולניק, ב"דה מרקר" (מקבוצת הארץ) מתמקד בהלכי הרוח ובמגמות העומדות ‏מאחורי הפרשיות האחרונות שנחשפו - הפרשיות של בנימין נתניהו, שמכור ל"שוגר-דדיס" מחד-גיסא, ומאידך - ‏התספורות ו"הסדרי החובות" לטייקונים

הלך הרוח הדוחף את, והעומד מאחורי כל התהליכים האלו, לשיטת רולניק, הוא ההתמכרות ‏לכסף. התמכרות היא שם המשחק: התמכרות, לשיטתו, היא תחליף להפעלת שיקול דעת רציונלי ‏מצד הצרכנים והציבור. התמכרות, לשיטתו, היא הנשק שבו משתמשים התאגידים הגדולים כדי ‏לשתק את שיקול הדעת של ההמון מחד-גיסא, ושל המנהיגים מאידך. אלו אותם תאגידים, אשר, ‏לשיטת רולניק, מאכילים אותנו במאכלים עתירי נתרן, שומן וסוכר, ושאר חומרים תעשייתיים, ‏אך ממהרים להשתיק קמפיין חיובי של משרד הבריאות אשר ממליץ לנו לזנוח את החטיפים ‏השומניים והמלוחים לטובת ירקות ופירות.‏

אותם תאגידים דואגים לשמר את ההתמכרות שלנו, ולמנף אותה לצרכיהם: לא רק התמכרות ‏ההמון לג'אנק, אלא גם התמכרות הפוליטיקאים לתרומות, לטייקונים, ולמימון: כפי שהאזרח ‏הקטן, לשיטת רולניק, מתמכר לחטיף המתוק/שומני/מלוח, הגם שהוא יודע שהחטיף מזיק ‏לבריאותו, כך האזרח הגדול: הכסף הגדול והקשרים עם הטייקונים סותמים לרגולטורים ‏ולמקבלי ההחלטות את עורקי שיקול הדעת; פולטיקאים, לשיטתו, נופלים ברשתם של תורמים ‏גדולים, עד שהם מייצגים את אותם תורמים ולא את העם (צדיק אחד בסדום, יוצא מן הכלל: ‏ברני סנדרס האמריקני); כך רגולטורים ובנקאים מוחקים לטייקונים חובות, בעודם רודפים עד ‏חורמה את האזרח הקטן.‏

נכון, מציין רולניק, מחיקת חובות משחקת תפקיד במשק מתוקן אשר לעיתים מנטרל סיכונים, ‏‏"אבל מחיקת החובות של אליעזר פישמן, לב לבייב ונוחי דנקנר לא קשורה לרעיונות הכלכלה התחרותית ונטילת ‏הסיכונים". הוא מדגיש: "לאורך רוב הקריירה שלהם הם קיבלו תנאים לא כלכליים מראשי ‏הבנקים, וכשהתברר שם עשויים לקרוס ולא עומדים בהתניות הקבועות בחוזי ההלוואה - עצמו ‏הבנקאים עיניים ולא עשו את הנדרש".‏

לשיטת רולניק, הכסף הגדול של התאגידים שולח ידו בכל, ומשחית את המערכת הפוליטית, את ‏הרגולטורים ואת מקבלי ההחלטות, וגם את שיקול דעתו של האזרח הקטן. נדרשת תוכנית גמילה ‏בהיקף משקי-רוחבי-צרכני-רגולטורי, משתמע מדבריו.