השמאל מריע לביבי <br>

יוסי ורטר, בטורו השבועי בהארץ דן בהליכים מאחורי הקלעים אשר הובילו לאשרור ההסכם עם ‏טורקיה ע"י הקבינט, ברוב של 7 אל מול 3, כאשר המתנגדים היחידים הם אביגדור ליברמן, איילת שקד ‏ונפתלי בנט. ורטר מציין לטובה את בנט ואת ליברמן, שאמנם התנגדו להסכם, אך עשו זאת בקול ענות ‏חלושה ולא בצעקות רמות:‏
‏
"בניגוד לאינסטינקטים הפוליטיים שלו, הוא (הכוונה לבנימין נתניהו - ע.ב.)‏‎ ‎פינה את המשבצת הימנית ‏לשניים שמתחרים מולו על לבו של הבוחר: נפתלי בנט (הבית היהודי) ואביגדור ליברמן (ישראל ביתנו). זה ‏היה ויתור נסבל. הוא לא נדרש לשלם מחיר פוליטי גבוה מדי. שני ראשי מפלגות הימין‎ ‎הסתפקו הפעם ‏בהצבעת-נגד שקטה‎ ‎בקבינט בלי לעלות על הגגות והעצים ולצווח משם נגד ההסכם".‏

ורטר מניח כי הצירוף ההזוי של ליברמן לממשלה, לפני מספר שבועות, לא היה אלא דרכו של ביבי לסכל כל ‏התנגדות להסכם עם טורקיה; ‏

אישית, אני חושבת שורטר מחמיא יתר על המידה לביבי. ביבי הלחיץ, לעניות דעתי, אינו מסוגל לחשוב כל ‏כך רחוק, כגון חודש וחצי קדימה. האם יש לציין שבהרחקת בוז'י (יצחק הרצוג) הוא סיכל ועידה אזורית ‏אפשרית עם המצרים, אשר תקדם את התהליך המדיני?‏

את המשך טורו מקדיש ורטר ליואב גלנט, אשר בזמן אמת, כשהמרמרה התקרבה לחופי עזה, לא זומן ‏לדיונים. הם היו מזמנים אותו אז, הוא היה מסביר לכולנו שלא עושים את זה עם סולמות ועם חבלים. ‏ובכדי למנוע את ההשפלה הלאומית, היה צריך לנהל את כל הסיפור הזה אחרת. איך היה צריך לנהל זאת ? ‏מומלץ לקרוא את דברי גלנט כפי שאלו מובאים בטור של ורטר. הבעיה היא שכולם היו עסוקים אז בפרשה ‏של גלנט עם בועז הרפז. איש לא רצה לשמוע את מה שהיה לו להגיד על פעולה נכונה יותר של חייל הים, ‏שהייתה מונעת השפלה שכזו, שכעת עוד משלמים עליה 20 מיליון דולר. ‏

ורטר מתייחס גם להשפעת ההסכם עם טורקיה על "המחנה הציוני": לשיטתו, ביבי שוב הצליח לפלג אותה, ‏כאשר בוז'י (יצחק הרצוג) מתנגד להסכם, בעוד שלי יחימוביץ' וציפי לבני תומכות בהסכם. זה לא הפילוג ‏הראשון ב"מחנה הציוני" שביבי יצר: כשהוא ניסה לקרב אליו את בוז'י, ציפי ושלי עמדו על הרגליים ‏האחוריות. ‏

לדעת ורטר, ביבי ינסה לפלג את המפלגה ולהביא לפחות סיעה מתפלגת מתוכה, ברשות בוז'י, אל תוך ‏הקואליציה. ורטר סבור שכל מה שמעניין את בוז'י הוא משרות וכיבודים. אישית, אני בספק שכך הם פני ‏הדברים. הרי הייתה הושטת יד מצרית ולעידה אזורית, וכפי שההסכם עם טורקיה מלמדנו, כל שיפור, ולו ‏הקל ביותר במצבנו הבינלאומי, הוא נחוץ. לא כל אימת שבוז'י רוצה להכנס לקואלציה, יש לייחס לו מניע ‏אישי: ישראל במצב בינלאומי קטסטרופלי, והאויב של הטוב הוא הטוב מאד. ‏