כניעה מבישה לסחטנות ערבית <br>

פרופ' אריה אלדד בחר להקדיש את טורו במעריב למצב המביש, לשיטתו, בהר-הבית. מדינת ישראל ‏מגינה, לשיטתו, על המצב המביש הזה, משום שזהו ה"סטטוס-קוו" שהתווה משה דיין, בשנת 1967. ‏

אלא שאלדד מאיר את פנינו כי לא מדובר ב"סטטוס-קוו", שכן "סטטוס-קוו" הוא המצב הקיים. בפועל, ‏גורס אלדד, מדובר בכניעה לדרישות חדשות ומחוצפות של הערבים, חדשים לבקרים; דרישות שמגבילות ‏את חופש הפולחן של הנוצרים ושל היהודים, בשל הדומיננטיות של הערבים המוסלמים במקום; ‏

זה לא חופש פולחן, לשיטתו של אלדד, זו השתלטות על הר-הבית, שהם משיגים באיומים "להתפרע" כל פעם ‏מחדש. האיומים האלו יביאו לתקריות עם מג"ב, ואלו בתורן יצטיירו רע בתקשורת העולמית, כך שישראל ‏תצטרך להיכנע, לשיטת אלדד, שוב ושוב, לטרור הערבי, ולדמגוגיה התקשורתית שבמסגרתה ישראל היא ‏ה"איש הרע" היחיד באזור.‏

אלדד גורס כי דפוס הכניעה הזה שיחק תפקיד גם בהסכם הפיוס עם טורקיה. הוא כותב:
‏
‏"מי שחושב שכניעה לתביעות הערבים תביא שקט להר-הבית, כנראה לא מכיר ערבים, לפחות לא את אלו ‏המשתלטים על הר-הבית... מי שנכנע לטרורו - הטרור מציב בפניו מיד תביעות חדשות... מי שנכנע בפני ‏הערבים בהר-הבית- יהיה מוכן לחלוקת ירושלים ולנסיגה מיהודה ושומרון. ככה זה כשאין עמוד שדרה. ‏ככה זה כשאתה שבשבת ולא מצפן. כשאין לקברניט יעד לאומי שאליו הוא מנווט".‏

יש לי שתי הערות בנוגע לכך:‏
‏
א. ראשית, דווקא כתומכת השמאל, לא ברור לי מדוע חופש הפולחן לשלושת הדתות אינו כולל חופש פולחן ‏ליהודים, ומדוע על יהודים להתנצל שהם מבקרים במקום הקדוש להם?.‏

ב. שנית, אני מסכימה שלקברניט צריך להיות יעד לאומי לאורו הוא מנווט, אך היעד הזה אינו יכול להיות ‏בשום אופן החזקה לנצח עד כדי סיפוח של הגדה המערבית: חיים שם אנשים שאינם רוצים לחיות תחת ‏שלטוננו. היאחזות במקום הזה פירושו - מדינה דו-לאומית, וסוף לחזון הציוני. החזון צריך להיות נסיגה מן ‏השטחים ושתי מדינות לשתי עמים, למען ימשך הפרויקט הציוני. לו אנו היינו היוזמים (לדוגמא: יוזמת ‏ז'נבה) ולא הנגררים, מצבנו היה טוב בהרבה. הסרבנות של ביבי לכל תהליך מדיני גורמת לכך שנאלץ ‏להיגרר בתנאים מבזים לתהליך שיכולנו ליזום ולהכתיב את תנאיו לפני שנים.‏